המאבק מול צה"ל על תקציב הביטחון קשה לי מאוד. קל להילחם מול יריבים. קל להיאבק מול אנשים רעים. קשה מאוד לנהל מאבק מול אנשים טובים. תאמינו לי שבכל פעם שאני רואה את הרמטכ"ל אני רוצה לחבק אותו, ממש כך. אני יודע בדיוק מה מונח לו על הכתפיים, כמה הוא איש טוב וכמה הוא אוהב את המדינה ומסור לעשיה למען ביטחונה בכל חייו הבוגרים.

אני יודע כמה הוא עובד קשה סביב השעון ולא ישן בלילות ואיזה משקל של החלטות על חיים ומוות הוא סוחב על הגב. וכן, הוא סוחב גם רגשות אשם קשות על מחדלי ה-7 לאוקטובר ועל התוצאות הקשות שלהם, ומנסה להמשיך ולתפקד למרות זאת ותוך שהוא משוכנע באופן עמוק שהוא פועל מאז כדי לתקן ואולי גם קצת לכפר. כמוהו גם ראש השב"כ ויתר ראשי מערכת הביטחון.

אבל הבעיה היא שלא פעם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, ומה לעשות שאני משוכנע שהוא טועה. אני משוכנע שהוא טועה בעצם העיסוק במינויים בכירים בתקופת מלחמה ועל ידי המטה הכללי שכשל ונעדר את הלגיטימציה לעיצוב פניו של פיקוד התיקון. אני משוכנע שהוא טועה בניהול התקציב ובבניין הכח. אני משוכנע שהוא טועה בקריאת מפת האיומים המתהווה והמענה הנדרש מולה, וכפועל יוצא מכך אני משוכנע שהוא טועה בקביעת סדרי העדיפויות לבניין הכח והתעצמות צה"ל לשנים הבאות.

אני בעיקר משוכנע שהוא טועה בתהליך – בסגירות ובחוסר היכולת להפיק לקחים באופן אמיתי, להיות קשוב לביקורת ולדעות שונות, ליצור שיח אמיתי עם גורמים לצד הצבא, לאתגר את המחשבה ואת התפיסות הישנות ולהיערך למלחמה הבאה, לא לזו של האתמול. ושיהיה ברור, אני ממש לא מבקש לכפות את עמדתי באמצעות היד על שאלטר התקציב שיש לי.

אני לא יכול להתחייב שאני צודק והוא טועה, ואני גם לא רוצה לקבוע במקום צה"ל. כל מה שאני מבקש זו שותפות, פתח להקשבה אמיתית ולדיון פתוח שלא כבול להנחות יסוד ולדעות קדומות. סיעור מוחות וויכוח בריא ומפרה. לשם כך אני דורש את הקמתה של ועדה ציבורית שיהיו בה מומחי ביטחון ומומחי כלכלה שישבו עם גורמי צה"ל, המל"ל, בנק ישראל ומשרד האוצר וידונו בהכל בראש פתוח. ולמרבה הצער צה"ל הודף בתוקף כל ניסיון כזה.

היו לי לא מעט פגישות עם הרמטכ"ל וגורמים בכירים נוספים בבניין הכח לאורך השנה וחצי שאני בתפקיד. פגישות נעימות באווירה טובה, אבל עם אפקטיביות מוגבלת מאוד. הם תמיד באים "להסביר" לי למה הם צודקים ואני טועה, למה הם היחידים שמבינים וחכמים ויודעים מה נכון ומה נדרש. "הרמטכ"ל מבקש לבוא לשכנע אותך למה צריך כך וכך". אף פעם לא באים להקשיב בנפש חפצה, לדון ולשמוע באופן אמיתי דעה אחרת. והיהירות הזו ותחושת "אני, ואפסי עוד", מסוכנים. זה בדיוק המצע שעליו צומחות קונספציות שקורסות ברעש גדול ובמחיר כואב.

כך היה בכל החודשים שקדמו למלחמה. ניסיתי בכבוד ובנימוס לאתגר, לשאול שאלות ולחלוק, בתוך הקבינט ובפורומים אחרים, ונתקלתי בחומה בצורה. בהיעלבויות ובזעם קדוש על עצם ההעזה לחלוק. דה-לגיטימציה מוחלטת לחשיבה אחרת. אם יש לי אחריות ל- 7 לאוקטובר זה כי לא הפכתי שולחן אז, לא התעקשתי ועמדתי על שלי. לא עוד. הפקתי לקחים, וזה אחד המרכזיים שבהם.

כשר אוצר וכחבר קבינט יש לי אחריות ואני לא מוכן למעול בה ולאפשר לראשי מערכת הביטחון להפטיר כדאשתקד. בכוונתי להתעקש על הקמת הוועדה, לסרב בכל תוקף להיות חותמת גומי לעשרות ומאות מיליארדי שקלים שיושקעו לא נכון ולהמשיך לאתגר את המערכת ואת החשיבה כדי למקסם את הסיכוי שהפעם נזהה נכון ובזמן, נערך נכון ונשמור בעזרת השם על ביטחון ישראל.