מי שמדבר על 'דו קיום', לא עושה זאת מתוך כבוד לאזרחי ישראל הערבים, אלא מתוך זלזול. במשך שנים ארוכות מובילה כאן תיאוריה שהערבים 'אסירי תודה' ליהודים. הם אסירי תודה, משום שיש כאן דמוקרטיה והם יכולים להיבחר לכנסת. הם אסירי תודה, כי ישראל מוכנה לשלם להם הון עתק מתקציבי הרווחה שלה, ללא כל פרופורציה לאחוז שלהם באוכלוסייה. הם אסירי תודה, כי מצבם הכלכלי משופר לאין ערוך מבני האומה הערבית בארצות המוצא. הם גם אסירי תודה, על כך שהם מקבלים מלגות נדיבות באוניברסיטאות, ומתקבלים לפקולטות יוקרתיות ללא תנאי סף. הם ודאי מרוגשים מאוד כשהם כובשים עוד ועוד מקומות עבודה בזכות העדפה מתקנת. דמעות של שוויון היו בעיניהם כשהם שמעו את נשיא המדינה רובי ריבלין מתנצל על 'פשעיה של מדינת ישראל' כשמעליו מתנופפים דגלי טרור הקוראים תיגר על מדינת ישראל, וכשהדגל שלה עצמה של המדינה, לא נראה שם. זוהי פנטזיה מטורפת של מהמרים כפייתיים. השיטה היא לתת לערבים עוד ועוד. לשיטתם של ההזויים, "אם רק נבנה להם עוד עיר", "אם רק יהיה כאן תהליך שלום", "אם רק לא נרגיז אותם בעליות להר הבית", יפרוץ כאן הדו קיום. (ותזכירו לי היכן יש דו קיום בין ערבים לערבים קצת שונים).

לא על הלחם לבדו יחיה הערבי

על אף שנוקטי השיטה בטוחים שהם מכבדים את הערבים, הערבים בזים להם ומבינים שמדובר בהתנשאות ובזלזול בהם. הרב כהנא הי"ד היה אומר: "לא על הלחם לבדו יחיה הערבי". יש לערבים רגשות לאומיים ודתיים. הם רואים בעם היהודי נטע זר, מתנשא ומשעבד. מכנים אותנו 'מהגרים' ואת ערביי ישראל 'ילידי הארץ'. כל החנופה של ריבלין ולשונו המתלקלקת לא תועיל לו, כל עוד אין כאן נשיא וראש ממשלה שקוראים לו מוחמד או צאדם. הם לא רוצים שיוויון זכויות שאנחנו ניתן להם. הם טוענים שהם בעלי הארץ, ואנחנו הפולשים הזמניים. מה שאנחנו מכנים 'רצח יהודים' בשבילם הוא מלחמת חופש לגיטימית. מי שאנו נוהגים לכנות 'מחבלים', להם הם שהידים, או בעברית שלנו לוחמי חופש קדושים, כשאצל הערבי אין חציצה כלשהי בין מאבק דתי למאבק לאומי, שניהם אחד הם. לכן כל הנפת סכין מרצחים, מלווה בקריאות דתיות: "אללה אכבר". הבריחה של הממסד מהר הבית כדי שהמלחמה לא תהיה 'מלחמה דתית', היא חלק ממשאלת לב (= קונספציה), כאילו הערבים רואים הבדל בין הר הבית להר נוף. הר נוף היא דיר יאסין, היא אדמת ווקף כמו שכל הארץ הזאת, היא דר אסלאם..

הזדהות מוחלטת עם המרצחים

פגש אותי השבוע עובד בסנטר פארם ומספר לי בלחש, כי בזמן הלוויה של טבוחי הר נוף, רוקחים ועובדים ערבים, רקדו תופפו ושרו. הוא אולי חשב שהוא גילה סוד כמוס. אבל לי ברור כפי שברור לכל אחד. הערבים לא מצטערים על רצח של יהודים, הם אפילו שמחים, הם גם לא מסתירים זאת. רופאים, רוקחים, מרצים באוניברסיטאות, מנהלי מחלקות בעיריות, ועוד ועוד; גילו שמחה מרובה ופומבית לחטיפת שלושת הנערים, לכל טיל שנשלח מעזה, לכל חייל שלנו שנפל וגדלה השמחה שלהם ככל שמספר החיילים שנהרגו גדל. והכלל הוא שכל מי ששמח למפלתי, הוא האויב עצמו.

אווילות השב"כ

השב"כ כמו מערכות ממסדיות אחרות במדינת ישראל שבויות בקונספציה הזאת. השבוע ראש השב"כ האשים את רוצחי אבו חדיר בהצתת המהומות. מלבד העובדה שהייתי מצפה שהשב"כ יעסוק בסיכול טרור והתרעה, ולא במתן תירוצים. מדובר באווילות מסוכנת. ברור שרצח אבו חדיר הצית את המהומות. כפי שברור שההתנחלויות את רצח הנערים, האף הסולד של שלי דדון הרגיז את נהג המונית, ורוצחו של עדן אטיאס הפקיר את צווארו בזמן שנרדם באוטובוס. עוד יבוא היום וראש השב"כ יתריע שעצם הקמת מדינת ישראל, היא הגורם …). במקום שהשב"כ יתריע בלי פחד מפני 'מלחמת השחרור' הרצחנית שמקבלת רוח גבית מההתנהלות של ממשלת ישראל והשב"כ. זו השעה לזכור, שבהמלצת השב"כ נעשתה עסקת שליט ולאחריה עוד ועוד שחרור רוצחים, סתם מתוך הרגל. חוסר ההכרעה מול עזה, הקפאות, נכונות לנסיגות. הם אלו שמלמדים את האויב שיש תקווה לפעולות שלהם, שכל רצח מביא הישג למשימה הלאומית שלהם – השמדת ישראל. אם חפצי חיים אנחנו, חייבים להוציא להם את החשק והתקווה!