על קצבאות לאברכים ושתיקת מפלגות הציונות הדתית

אתמול התבשרנו שמפלגת העבודה ומפלגת ישראל ביתנו מתנגדות להצעת חוק עוקף בג"ץ שהגיש יו"ר ועדת הכספים, ח"כ גפני להסדרת הקצבאות לאברכים.

מעבר לבעייתיות בקצבאות אלו, מבחינת האי שוויוניות עם הציבור שמשרת בצה"ל ושלאחר מכן לומד באוניברסיטה, ישנה בעיה נוספת והיא הנצחת התלות של ציבור שלם בעסקניו.

כשמרגילים אוכלוסיה שלמה ההולכת וגודלת, להסתמך על קצבאות ולא לפתח כישורי עבודה, יש רק נהנה אחד מהדבר ואלו הם העסקנים ששולטים באופן מוחלט בציבור העני.

טענות אלו כבר ידועות ולכן איני מתכוון להתייחס אליהן.

השאלה שמעניינת אותי היא מדוע נד קולם של מפלגת הבית היהודי ושל מפלגת האיחוד הלאומי? למה אנחנו שומעים את קולם של נבחרי הציבור שלנו רק כשמפנים מאחז? האם כל הציונות הדתית באה לידי ביטוי רק בשאלת יהודה ושומרון?

דווקא הציונות הדתית, שמהווה אלטרנטיבה אמונית, לאורח החיים המעוות של החרדים בארץ (לא לעבוד, זו כנראה מצווה התלויה בארץ, כי בחו"ל החרדים עובדים) צריכה להיות הראשונה שמתנגדת להצעת החוק של ח"כ גפני.

אך כאן באה ההפתעה, בעוד שבכל פינוי של מאחז נידח בשומרון, נשמע את קולם של ח"כ כץ או אורלב, בתכניות הרדיו והטלויזיה השכם והערב, כאשר הממשלה מחליטה על התעלמות מבעיה ההולכת ומחמירה, אנו לא שומעים אפילו קול רפה מצד נבחרי הציבור המייצגים אותנו. קול דממה דקה יישמע.

שתיקת הסרוגים

ואני תוהה האם שתיקה זו נובעת מכך שלדעתם הם נבחרו רק על מנת למנוע פינוי יישובים ותקצוב חינוך דתי, ולכן הם לא מתעסקים בנושאים פעוטים כמו השתמטות או כלכלה?

נראה כאילו יש כאן הכנעות בפני ההגמוניה החרדית, כמו החשש שמביא למיעוט פסקי הלכה כנגד פסקי ההלכה החרדים, ולהמנעות מכל עימות בנושאים מהותיים עם רבני ועסקני הציבור החרדי.

חוששני שאם נבחרנו ימשיכו לנהל מדיניות של בת יענה בנושאים שאינם קשורים לארץ ישראל ולחינוך הממלכתי דתי, תוך התעלמות משאר בעיות המדינה. בטווח הארוך אנו נמצא את עצמנו עם כמה מאחזים ובית ספר ממ"ד ותו לא.