חובת צפייה: למה אנחנו פה? נאומו המלא של מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל

  מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל

נאומו המלא של חתן פרס ישראל לגבורה אזרחית מנחם קלמנזון, בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך

כבוד נשיא המדינה – מר יצחק הרצוג

יו"ר הכנסת – ח"כ אמיר אוחנה

ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון – השופט עוזי פוגלמן

שר החינוך – מר יואב קיש

ראש העיר ירושלים – מר משה ליאון

ראש עיריית שדרות – מר אלון דוידי

מכובדי החתנים והכלות

ובענווה למול הורי היקרים,  ומשפחתו של אחי, שלומית והילדים.

אנו נמצאים כאן בטקס החותם את ימי הקוממיות של עם ישראל המתחילים מליל הסדר דרך יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות.

טקס המשקף את הרוח הגדולה בעמנו, ועונה על שאלת ה"למה" – למה אנחנו פה. אותה שאלה שאנו כל כך צמאים אליה אחרי השנה הקשה שעברנו.

השאלה הזאת שהדהדה ברחבי המדינה בעת שהמחלוקת בערה ואיימה לפרק אותנו מבפנים בעת שמריבות על מחיצות רק יצרו מחיצות גבוהות יותר. האמנם אחים אנחנו?

השאלה שניסרה ברחבי הארץ בעת שהאזעקות ניסרו את שמי המדינה בבוקר שמחת תורה.

אויבנו שחיכו לשבר, יצאו ממחילותיהם.

בשבת בצהריים, אלחנן, אחי שכה חסר לי ביום הזה, קרא לאיתיאל ולי לצאת איתו לדרום, מבלי להסביר למה זה חשוב, הוא קרא לנו, והלכנו אחריו.

"את אחי אנוכי מבקש"

ידענו את הסכנה ולמרות הפחד בחרנו להיכנס פעם אחר פעם, לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, הלמה היה ברור.

באמצע אותו הלילה, היינו כבר עייפים אך למרות הפחד  לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל "כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה אין לך באמת חופש בחירה".

"אני יהודי, אני פה בשבילך בבקשה תפתחי את הדלת"

כשהגענו לבית משפחת מאיר בבארי, מיכל סרבה לפתוח את דלת הממ"ד, היא ואחותה פחדו מדי, מיכל מבעד לדלת התחננה אלי "תדבר שנשמע את העברית שלך" והיא לא פתחה עד אשר צעקתי אליה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. והדלת נפתחה מייד.

אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: "אני יהודי, אני פה בשבילך בבקשה תפתחי את הדלת".

הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה, אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכל וסיכנו הכל. והכל מתוך רעות ואחוות אחים ושל שותפות גורל ודרך.

לא אשכח שנשאלתי "מדוע הלכתם הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?"  הכאב מעצם שאילת השאלה, עדיין מהדהד בי.

אלחנן, שאהב את משפחתו וידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, ואף על פי כן בחר להיכנס לתופת כי ידע שהעם ראוי לכך.

בחודשים האחרונים כאשר רוחות המחלוקת חזרו לנשוב, נפגשנו, בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות, מרקעים שונים, וכאבים כל כך גדולים, קשה להבין עד כמה החדר היה מלא בכאב של אמא דואגת ואב אבל ושניהם דואגים למדינה, לחיי אדם ולחטופים, אבל עם דעות שונות כל כך,

הקשבנו התווכחנו,

הסתכלנו בעיניים והתמלאנו בענווה שהובילה לאהבה, ובעזרת השם מההקשבה עוד יצמח תיקונה של החברה.

ואת ההקשבה שכחנו, הרשנו לעצמנו לתקוף ללא רחם, וכאשר הבקורת הופנתה כלפנו הזדעזענו שחושדים בנו בדברים שכלל לא העלינו על ליבנו

וחזרנו לתקוף.

שכחנו שגם כאשר העם הזה יוצא למחאות ולוויכוחים זה מהסיבה שגורל המדינה היחידה שיש לנו בוער בכולנו. שכחנו שבכולנו עוד מפעמת ובוערת אהבת אחים.

ומאח לא נפרדים, בשביל אח עושים את הכל.

כמו כל אהבה לאח, לא משנה כמה מבקשים ממך להסביר, לא תמיד ניתן לספר מה הופך את אחיך להיות כל כך מיוחד ולמה לעולם לא יהיה לו תחליף, כי מעל הכל, אהבה של האח, היא כי הוא אח.

אך כשצריך בכל זאת להסביר על אהבה, כל מה שניתן זה להצביע על הגוונים המיוחדים שבאישיותו, אשר שופכים אור על שאלת "הלמה",  למה אנחנו אוהבים את אחינו – את עמנו.

מכובדי, קטונתי מלהיות ביניכם.

"מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו"

יושבים לפני, אנשי רוח, מעשה, עצה, חכמה ותבונה. אתם המלאים ביצירתיות, התמדה ומופת למסירות וערכיות., נושאים כולם יחד  את לפיד אורו המיוחד של עם ישראל העונה לשאלת "הלמה" בקול רם וברור, לפיד אורו של העם על גווניו השונים, אור לגויים, העובר לאורך כל הדורות ומבקש לשמור על חלום תיקון העולם מתוך מלחמת הקיום הלא נגמרת של העם היהודי.

אתם מתחומי המדעים המצעידים את עם ישראל לעבר שגשוג סקרנות ועליונות טכנולוגית. חקר המוח ומציאת מזור לחולים ברפואת הנפש ורפואת הגוף.

מרן הראשון לציון שספריו נמצאים בכל קהילות ישראל.

אנשי תרבות וקולנוע, תקשורת ועיתונות.

גיבור ספורט, מכבי, שכולנו גדלנו עליו.

אישה שעמלה בתוך זוועות כדי להוציא את הצדק לאור מתוך החושך העצום שפקד אותנו.

מי שעזר בלספק תשובות למשפחות נעדרים וחללים שעברו עליהם ימים ולילות בספקות.

נמצאות כאן נשים שכל חייהן עסקו בפרוייקט אחר פרוייקט ותרמו בכל אשר פנו.

אנשי חברה וערבות הדדית.

איתנו יושב מר איל ולדמן, חתן הפרס ליזמות וחדשנות טכנולוגית , אבל איל הוא גם אב שכול,

במרחק דקות ספורות מהמקום בו נפל אלחנן, נרצחה דניאל ז"ל, לשאלתי איל ענה שדניאל הייתה בחורה מדהימה, מלאת שמחת חיים, עבדה קשה כדי להצליח ולא וויתרה על הנאות החיים, ביחד עם בן זוגה נעם ז"ל.  דניאל הכילה וסייעה למגוון אדיר של אנשים.  כולם אהבו את חברתה  ובעודה חוגגת נרצחה בידי אוייבנו תאבי הדם. יהי זכרה ברוך.

ויחד נתאבל

ויחד נבנה את אשר נהרס.

ויחד גם נמשיך את המסע של העם המופלא הזה.

מכובדי, אתם, יחד עם אלפי גיבורים ואנשי עשיה אלמונים, מספרים מי הם אחינו כל בית ישראל ועונים בכך בצורה עמוקה ביותר לשאלת ה"למה".

לא ננטוש את אחינו בדרום ובצפון,

את אחינו שנלחמים ומשפחתיהם התומכות.

אחינו שלחמו ונפצעו, אלו שניתן לראות את פציעתם ואלו שפציעתם אינם נראית,

לא נשכח את אחינו, אזרחים, לוחמי כיתות הכוננות בעוטף ולוחמי זרועות הבטחון השונות שנפלו בקרבות ומעשי גבורתם עוד יסופר בספר דברי ימי ישראל.

לא נשכח את אחינו ואחיותינו החטופים בידי מרצחים, ומדי יום נתפלל ונפעל לחזרתם.

לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה,

כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה,

שומר אחי אנוכי.

תודה לאלחנן על השיעור הזה ועל כל כך הרבה.

לאיתיאל על שותפות בלחימה, בקור הרוח והתבונה גם ברגעים הקשים ביותר.

תודה  להורי על החינוך שקבלנו לאהבת אדם ומסירות, ולקיחת מקום בתיקון העולם בסבלנות כחוליה בשרשרת הדורות.

לשלומית והילדים שממשיכים את דרכו בעשייה ובהתמודדות יומיומית.

תודה לאילת אשתי, שעלתה לבדה לארץ ובכל יום מספרת לי מחדש למה כאן.

אסיים במלותיו של אחי בהם חתם את מכתבו לשלומית

האמנתי בדרך האמנתי בשוב עמנו לארצנו, האמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה, דגש קטן שיציל חיים.

אם אמות כחלל במלחמה על הארץ שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה או שטות אחרת מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר 150 שנה

רציתי להיות אדם, להיות יהודי.

תודה.