בשבוע האחרון התעוררה סערה בעקבות פרישתו של אל"מ דביר חבר מהצבא, בשל הכוונה לא לקדמו בדרגות הפיקוד. בעקבות כך עלו שוב הטענות לפיהן הצבא מדיר את מי שחובש כיפה ומונע את פריצתם קדימה של הקצינים הסרוגים. הרב אילעאי עופרן טוען שמדובר בשיטה חרד"לית ידועה שכעת הגיעה גם לצבא.

תחת הכותרת "עשר מחשבות על הטענה שחורכת את הפיד המגזרי, שהצבא חוסם קידום קצינים מאנ״ש כשהם מגיעים לדרגות בכירות", כתב הרב עופרן: "1. לפני הכל – אני מלא תודה והערכה לכל הקצינים הבכירים ומשפחותיהם שמחרפים נפשם למעננו. איני מכיר אישית אף אחד מהם ואיני מתייחס ספציפית לאף מקרה, קצין או תפקיד.

2. מעולם לא שמעתי על אדם שלא קודם ואמר – "צודקים. זה משיקולים ענייניים". תמיד כשאדם לא מקודם זה עוול וקונספירציה. מצד שני, כשמקדמים מישהו "משלנו" אנחנו מניחים שזה רק בגלל כישוריו ולא בגלל שיוכו המגזרי. הסלקטיביות הזו אינה ישרה".

3. אני מנחש שרוב מוחלט של האנשים ששיתפו את הפוסט הזועם האחרון, לא שמעו מעולם על הקצין המדובר. מה שלא מפריע להם לדעת שהוא הכי מתאים לפיקוד על אותה יחידה מיוחדת (שגם עליה הם לא שמעו עד היום).

4. המטכ"ל כיום דתי מאי פעם. הוא מלא בקצינים מהמגזר הדתי, כולל 3 בנים של רבנים חרד"לים ידועים. בדרג מפקדי האוגדות זה אפילו קיצוני עוד יותר – כמחצית מהם דתיים, בוגרי מכינות דתיות וישיבות גבוהות. כדאי לזכור את העובדה הפשוטה הזו, כי כשחוזרים על שקר הרבה פעמים אנשים עלולים להתחיל להאמין.

5. כמו תמיד הספירה סלקטיבית – יש במטכ"ל הרבה קצינים שנספרים כ"מגזר" כשרוצים להראות כמה אנחנו תורמים (כולל הרמטכ"ל למשל). מצד שני, כשרוצים להראות כמה אנחנו מודרים ומופלים לרעה, סופרים רק תת מגזר או בית מדרש מסוים.

6. ריבוי הקצינים הדתיים הוא תופעה שאירעה בעיקר ב-20 השנים האחרונות. מי שמקודם היום לדרגת תא"ל או אלוף היה בבה"ד 1 עוד קודם. אין בדרג הזה המון דתיים. להערכתי, כמות הדתיים בפורום התא"לים והמטכ"ל גדולה מחלקם היחסי בקרב אוכלוסיית הקצינים הרלבנטית. יש כאן יצוג יתר. ההפך מהדרה.

7. מדובר בשיטה חרד"לית עתיקה ומוכרת – "אנחנו לא משתפים פעולה בשום דבר שאנחנו לא מנהלים באופן בלעדי". ראינו אותה במשך שנים בחמ"ד, בתנועות הנוער, בישובים הדתיים. "כל עוד לא תמסרו לידינו את הניהול, אנחנו נטען שאנחנו מודרים". כרגע השיטה הזו מגיעה גם לצבא.

8. יש לי תחושה וחשש שהקולות האלה משתלבים בניסיון שעוד נשמע ממנו הרבה, לגלגל את האחריות לזוועת ה-7.10 על הדרג הצבאי והקונספציה שלו, ובכך לטהר את הדרג המדיני מכל אשמה. לפיקוד הצבאי לדורותיו יש הרבה אחריות בלי ספק, אבל אף פוליטיקאי מכהן לא יכול להתחבא מאחורי אשמת הצבא.

9. העובדה שבדרג הנמוך יש הרבה קצינים התקפיים ונחושים, ובפיקוד הבכיר פחות, לא קשורה רק לשאלה את מי מקדמים אלא גם לשאלה מה דרישות התפקיד. מג"ד או מח"ט והדרג המסתער יכולים וצריכים להיות לגמרי "חרבו דרבו". הם פחות נדרשים לראות את מכלול השיקולים המדיניים, הממלכתיים, המשפטיים והבינלאומיים. האלוף והרמטכ"ל חייבים לחשוב גם על זה. במילים פשוטות ייתכן שלפחות חלק מהעניין הוא שהסדר הפוך – זה לא שרק המתונים מתקדמים, אלא שעצם הקידום ממתן אותם. זה חלק מהתפקיד.

10. ניסיתי להבין למה כשאני שומע על קידום של קצין בכיר, הדבר האחרון שמעניין אותי זה האם הוא מהמגזר שלי. נראה לי שהסיבה לכך היא שמבחינתי – כל מי שמשרת בצבא הוא חלק מהמגזר שלי.