המפתח לביטחון אמיתי: התיישבות בדרום לבנון

ישראל סוקול, חברי וקרוב משפחתי, נפל בקרב בעזה ביום הקשה שבו נהרגו 24 לוחמים יחדיו. על מצבתו בקרני שומרון בחרה המשפחה לחרוט את המשפט הקצר הבא: "ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון". מילים ספורות עם משקל גדול – כפי שהייתה דרכו של ישראל כל חייו.

ישראל ראה את המלחמה הזאת נכוחה. זו לא הייתה עבורו מלחמה "נגד הטרור", או "על הבית". זו הייתה מלחמה על ארץ ישראל ועל הלב שלה: הר הבית. האויב קרא למלחמה בשם "מבול אל אקצא": מלחמה שההצדקה שלה עבורם היא "שחרור" הר הבית הכבוש בידינו. גם ישראל ידע על מה הוא נלחם: הוא נלחם על החזרת מרחבי ארץ ישראל לידי בניה האמיתיים, ועל הקמת המקדש בליבה.

ארץ ישראל איננה מפסיקה להיות ארץ ישראל, אם המדינה מחליטה לסגת ממנה. היא גם לא מפסיקה להיות ארץ ישראל כאשר אנחנו שוכחים אותה. להיפך! הארץ רודפת אותנו ככל שננסה לברוח ממנה. כך קורה בעזה, וכך קורה כבר עשורים במקום משאת נפשו של ישראל: הלבנון. את מה שמדינת ישראל מתאמצת לשכוח כל יום מחדש, ישראל ידע תמיד: ניצחון – זה לקחת שטח מהאויב. שטח שהוא אדמת המולדת: גם בעזה, גם בלבנון וגם בהר הבית.

יש חוק ברזל בהיסטוריה הישראלית המודרנית: כל מקום שישראל נסוגה ממנו הופך למדינת אויב מהסוג האכזרי ביותר. זה נכון בעזה, וזה נכון בלבנון. מעזה נסוגנו על מנת שלא לראות את העזתים יותר לעולם, ובסוף פגשנו אותם פנים אל פנים באשקלון. מלבנון נסוגנו על מנת שלא לראות יותר את חיזבאללה לעולם, ורק הקב"ה והאסטרטגיה האיראנית הבוגדנית הצילו אותנו מלפגוש בשמחת תורה את אלפי הלוחמים המאומנים שלהם בקריית שמונה, עכו, מעלות וצפת. אחרת, אירועי הדרום היו מחווירים ונשכחים בזיכרון הלאומי.

מנסיון גמלוני של מדינת ישראל מאז שנות השבעים לבסס את דרום הלבנון כמדינת חסות ישראלית בהנהגה נוצרית והגנה ישראלית, הגענו היום למציאות בה על סף דלתנו מצפון ניצב צבא איראני מבוצר, חמוש במעל מאה אלף טילים וממתין בדריכות להזדמנות לפשוט את עורנו בפלישה בנוסח שמחת תורה. דרום הלבנון לא שכח את מדינת ישראל, גם אם ישראל שכחה אותו.

ומה הוא בעצם אותו "דרום הלבנון"? הוא פשוט צפון הגליל. הגבול הטבעי הברור בין ישראל להרי הלבנון עובר בנהר הליטאני – גדול נהרות הלבנון – עליו אמר משה רבינו: ארץ עיינות ותהומות זורמים בבקעה ובהר. הגבול הנוכחי שלנו עם "מדינת לבנון" – מדינה שאיננה באמת קיימת או מתפקדת – הוא תוצאה של סחר מכר צרפתי ונסיון להגדיל את שטח מדינת החסות הנוצרית שלהם על חשבון המנדט הבריטי – נסיון שקם על יוצרו. האוכלוסיה השיעית של דרום הלבנון גם גירשה לבסוף את רוב האוכלוסיה הנוצרית, וגם הפכה את לבנון לגרורה איראנית.

כשצופים על הגבול אין הבדל בין רמיה הלבנונית לבין שתולה הישראלית, ואין הבדל בין יראון הלבנונית לקיבוץ יראון הישראלי. הגבול הישראלי הנוכחי הוא מלאכותי ממש כמו החומה שישראל הקימה לאורכו בשנים האחרונות. אין שום דבר קדוש בהסכמי סייקס פיקו שיצרו את הגבול הזה, ואין שום דבר בר הגנה בגבול שאפילו לא טורח להתחשב ברכסי הרים וגאיות – סתם קו על מפה.

פעמים רבות ישראל נוכחה לדעת שאין לה מנוס מלפלוש ללבנון על מנת להבטיח את בטחונה. במבצע חירם במלחמת העצמאות. במבצע ליטאני לפני כמעט 50 שנה, וכמובן במלחמת לבנון הראשונה כאשר נשארנו בדרום לבנון במשך כמעט 20 שנה ברציפות. לכל אורך שנות קיומה של רצועת הביטחון הצורך הביטחוני בה היה ברור לישראלים. אם כן, למה נסוגנו בסוף? למה לא הצלחנו להחזיק מעמד ולשלם את המחיר? נסוגנו כי לא התיישבנו. נסוגנו כי לא התייחסנו ללבנון כאל ארץ ישראל וכאל אדמת מולדת. אם היינו מתנחלים באדמת דרום הלבנון מראש, לא היינו מקימים רצועת ביטחון בלתי ניתנת להגנה אז, ולא היינו עומדים על סף מלחמת קיום עם מדינת דרום הלבנון השיעית היום.

גם היום אנחנו עומדים על סף מלחמה גדולה עם לבנון השיעית. מלחמה שבה דרום הלבנון יהפוך לשדה קרב גדול והאוגדות הישראליות ישטפו את הריו. בפעם הזאת אנחנו צריכים להגיע ללבנון מתוך הבנה וראייה ברורה: שליטה ישראלית אמיתית על כל השטח דרומית לליטאני שתכלול התיישבות יהודית אזרחית – היא המפתח לכך שמסירות נפשם של החיילים שיסתערו במעלה ההר הלבנוני לא תהיה לשווא. שליטה ישראלית כזאת היא המפתח לביטחון אמיתי שיגיע מתוך ניצחון אמיתי.

ישראל סוקול חלם שנים רבות על יישוב ישראלי בהרי הלבנון שהוא יימנה על מקימיו. הוא ידע שזה יגיע, כשם שהוא ידע שהמקדש בהר הבית שגם אותו חז"ל מכנים "לבנון" ייבנה. גם כאשר הוא הלך להילחם עם האויב העזתי ולרשת את חבל עזה, הוא ידע שכל המלחמה בדרום היא רק הקדמה למלחמה הגדולה של הצפון: הוא ראה את מלחמת עזה בצל מלחמת לבנון המתקרבת, ואת שתיהן בצל הר הבית.

ישראל כבר לא איתנו כאן, וגם אם היה כאן – ספק אם היה מכביר מילים, כי זו לא הייתה דרכו. דרכו הייתה הגשמה שקטה ומפוכחת של חלומות גדולים ושורשיים. אך מכיוון שהוא איננו איתנו, הגיע הזמן לחלום את חלומו ברבים ולהסביר אותו. לשם כך קמה התנועה להתיישבות בדרום הלבנון על שם ישראל סוקול הי"ד.

הלבנון איננו רק של ישראל סוקול. על מנת לנצח את הרשע האיראני, ועל מנת לייצב את מדינת ישראל לדורות, הלבנון צריך להיות של ישראל המדינה ושל ישראל העם, וכפי שניבא כבר ישעיה הנביא: "כבוד הלבנון אלייך יבוא -ברוש תדהר ותאשור יחדיו -לפאר מקום מקדשי ומקום רגליי אכבד."