המראות של הימים האחרונים של חבורת פורעים חסרת אחריות לאומית ברחובה של עיר, מציפים הרגשה מקוממת ומלאת זעם בכל מי שלב בריא פועם בקרבו. הפרה בוטה של תקינות חברתית סבירה בשעה בה חיילינו מוסרים את נפשם להגן על כולנו ולהילחם באויב האמיתי, חבורה זאת זורעת ארס והרס בלכידות החברתית הנדרשת בפרט בעת מלחמה.
אך יחד עם זאת חוסנה של החברה נעוץ בשלמות החברתית שלה וביכולת לא להיגרר למערבולת של הרס עצמי וחברתי ולא להישאב ליצר השנאה שימיט אסון על כולנו, אנו שבעי מלחמות אחים שפוררו אותנו מבפנים.
אני רואה את חבריי מכאן ומכאן והחשש מקיטוב חברתי הולך וגובר, מציאות שעשויה להנביט שנאה עמוקה שתמשיך לפצל אותנו לכדי חורבן חברתי הולך וגובר, הכרח קיומי לגלות אחריות ולהוות מבוגר אחראי שיעצור את ההרס הזה.
איני נאיבי ואף מודע היטב למניפולציות שנעשות ללא הרף בחוסר תום לב בשם "הסולידריות והאחריות החברתית" ע"י קבוצות כמו 'אחים לנשק' ודומיהן, באמצעות מפגשים מתוקשרים שיוצרים תהודת כזב, ע"כ כתבתי כמה פעמים, ולמרות זאת מחובתנו לערוך הבחנה ברורה בין היחס הפנימי והנפשי לאחינו בשרנו לבין עמדה פרקטית מול פורעי הסדר התרבותי והחברתי, ולכן ההצטדקות 'הם התחילו' ילדותית היא, ומי שאינו מסוגל לערוך הפרדה פטור מהעיסוק הציבורי בסוגיות אלו.
הציבור האמוני והלאומי ידע לגלות אחריות חברתית גם במצבי כאוס קולוסאליים מאלטלנה ועד חורבן גוש קטיף, ניתן להתווכח אם התגובה הייתה מדויקת אך בוודאי הרציונל שעמד מאחורי גילוי האחריות היה נכון וראוי. יש לנו אחריות ציבורית רבה על המוסר והחוסן החברתי במדינה גם כשאחרים מתנערים ממנו וחפצים להרוס הכל, אחריות שהינה ביטוי של בגרות פנימית ולא מתוך הלקאה עצמית, ודווקא מתוך עמדה זקופה רובצת השאלה לפתחנו מדוע האמת הגדולה שלנו בצדקת דרכינו ההיסטורית טרם הצליחה להבקיע את קשיות העורף של אחינו?!
לדאבון הלב, השיח הלוחמני מצליח במידת מה לסחוף אליו גם חלקים בתוכנו וקשה שלא לראות זרעי איבה שאחריתה מי ישורנה, להלן מבקש להצביע על כמה יסודות ממשנתו מרן הראי"ה קוק זצ"ל שיצק וזיקק עבור הדורות הבאים כנדבך להלכות ציבור, ולמרות שרבים מאתנו גדלו על יסודות אלו הרי שבלהט הדיון עשויים להיטשטש.
במאמר בו הרב עסק במחאה על חילול שבת ביישוב היהודי, בכך ראה הרב הרס וחורבן ליישוב המתפתח, ומתוך ההבנה שהולך להיות כאן מאבק חברתי לביצור חומת השבת, הרב רואה לנכון להזכירנו "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם״, ושנינו במשנה: ״על אויביכם – ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין״. ממוצא דברים אנו למדים ששונה הוא התכסיס של מלחמת אויבים מהתכסיס של מלחמת אחים, אף שאפשר שתזדמן ואין מההכרח מפלט. צריכים תמיד לדעת שגם בעת סערת המלחמה, רגש האחוה חי הוא והוא עושה את פעלו בכל מלחמה כפי מדתה, בגדולה כפי גדלה ובקטנה כפי קטנה".
נקודת המוצא היא שאנו נאבקים עבור טובתה של האומה כולה, ובכלל זה גם עבור אחינו שלעת עתה בצד השני, אין כאן מאבק של שני עמים חלילה שנועד להכחיד מנטלית וחברתית את הצד שכנגד, יש כאן בירור נוקב של ערכי יסוד שהם ליבת קיומנו במדינת ישראל.
לעיתים אנו כל כך שבויים בעמדות שלנו תוך שלילת יסוד קיומו של האחר והצבת עמדתו כאויב של העם המבקש את חורבן האומה, ברור לנו שדרכם של 'האחים לנשק' וחבריהם מוטעית מיסודה ומסוכנת לאומה אך לא ניתן לשלול את הנחת היסוד לפיה חפצים בדרכם שלהם להטיב עם החברה הישראלית וקורטוב של אמת קיים גם אצלם, מחובתנו ללמוד גם להתמודד גם חלק חיובי זה ואף לתת בו אמון זהיר שהטוב שבו ביום מן הימים יגבר ויאיר את האפילה שבתפיסתם, עמדה זאת יוצרת בנפש יחס מאוזן אל אחים טועים ומונעת אמוציונאלית הרואה בהם אויבים חלילה.
בסוגיה דנן הרב קוק מתוך מבט רחב אמיץ זהיר ואחראי כותב , "גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה. זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בהצד העיוני יש לדון הרבה, למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה להיות גנוזה גם בהסתה והדחה, וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים".
יש בדברי הרב הבחנה ברורה בין העמדה הנפשית שצריכה להיות תמיד חיובית גם כלפי אחינו גם הירודים ביותר, לבין האסטרטגיה המעשית המותאמת לנסיבות, כך שהמאבק אינו צריך להיות מהול בשנאה הוא נועד להגביר את הטוב באומה ובמציאות בכלל.
למגינת ליבי, מ'אחים לנשק' בשלב זה אין לי ציפיות רבות, הם שבויים בריצת אמוק נטולת היגיון, חרדת הקיום שלהם מאיבוד הנהגת המדינה שאבה אותם למלחמה חסרת אחריות נטולת מעצורים. אך ציפייה רבה יש לי מהציבור הדתי ויותר מאלו שישבו או יושבים בבית המדרש ובפרט מאלו שגדלו על משנת מרן הרב קוק ו'מאמר הדור' היה הפס קול היסודי בבניית עולמם הרוחני, וכשמאמר הדור פוגש מציאות אנו עשויים להתבלבל.
לא לחינם הרצי"ה קוק זצ"ל בתקופה האחרונה לחייו הרבה לחזור בשיעוריו על דמותם של משה ואליהו גואל ראשון וגואל אחרון, משה היורד משמי השמים עם לוחות מעשה אלוקים ופוגש את העם עושה מחולות סביב העגל וכפי שניסח הרב את הרגשתו של משה "מצב נורא ואיום, איך אפשר לא להתפוצץ ? צריך עצבים של ברזל" ומאידך אליהו שצריך להתמודד מול אחאב שרודף אותו, כל הארץ מלאה נביאי ע"ז ולמרות היותו דמות מלאת השראה על אנושית מסכם את מסכת חייו "כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ". הרב שב והדגיש את העוז והסבלנות וגודל האמונה הנדרשים מאתנו בחבלי גאולתנו מול מצבים סבוכים שנדמה שהכל קורס לעינינו, עבודה פנימית קשה היא לא לתת לייאוש לכרסם בתוכנו, מחובתנו להתמלא אמונה גדולה בעם הזה ולהבין שכך היא גאולתן של ישראל.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
