מעשה אמיתי שאירע בכפרנו הקטן, שהיה חסר שער כניסה ראוי לשמו, ובאו המחדשים והאסתטיקנים, והציעו לבנות שער כניסה צנוע ויפה שיתכננו אדריכליות הכפר, ואת מלאכתו יעשו צעירות וצעירים יודעי מלאכת כפיים, שהיו משבצים אבני פסיפס אבן לאבן עד ששורטט שם כפרנו באותיות של קידוש לבנה.

ואין צורך לומר כי נאה הייתה אומנות הפסיפס לבני כפרנו שהיו גם הם כמין פסיפס אנושי, בחלקם ותיקים מיסדי הכפר וילדיהם, ובחלקם אשכנזים מאנשי ההרחבות – משפרי דיור למיניהם, ועוד התאפיין כפרנו הקטן שמקצתן של המתיישבים היו מסורתיים וחילוניים, ומקצתן החשיבו עצמם אורתודוקסים ומיעוטם נקראו דתל"שיים, ובקיצור, כולם על הרצף.

וגם, חסיד אחד ומשפחתו התגוררו בכפר שלנו, מאותם הנוהגים לכנות עצמם שליחים. ועל אף ששונה היה אותו חסיד באורחות חייו, בשל הליכותיו הנעימות ושתדלנותו הרבה בקרב הילדים, שמחו אנשי הכפר על מפעילותיו, כגון חלוקת מצות שמורות בפסח, משלוחי מנות בפורים, "סעודת משיח" לקראת שביעי של פסח, ועוד דברים כגון דא, ועד מהרה הכול ראו בו "כלי קודש", ובחלקם אף פטרו עצמם מלעסוק בעניינים אלו, שלא לדבר על פרסומי ניסא מדי שנה – הדלקת החנוכייה בכניסה לכפר.

וכך בימי החנוכה, היה אורה של החנוכייה המוצבת בשער כפרנו, מוסיף והולך בכל ימי החג, ועד ליום "זאת חנוכה", שאז הייתה המנורה נותרת חשוכה ועדיין הייתה מוסיפה ועומדת בשער הכפר, כאסופת מוטות שאין בהם חפץ משל היו לולב שלאחר סוכות, ומדי שנה הייתי מבקשת מאותו החסיד או מנציגתנו בוועד הכפר, לאכסן את החנוכייה עד להדלקתה בשנה הבאה.

לא מיד לאחר החג הייתי מבקשת, ולא חלילה בבהילות, אלא רק לאחר שחלף טבת וניכנס ראש השנה לאילנות, והיו האימהות כבר דורשות בפרטי לבוש של תחפושות הפורים לילדיהם.

החנוכייה של חנוכה תיקבע לכל השנה

אלא שאותו החסיד היה נוהג כמנהג הנהנים מהמצווה, המתקשים להיפרד מן המצווה, ולא היה מסיר את החנוכייה ולא מחזירה למקומה, והייתי מגייסת לשם כך את דעת הקהל שבכפר, ראשיו ומוכתריו, אנשי חיל, אנשי מעשה ובעלי דעה. שזאת יש לדעת, שלא ככל הכפרים כפרנו, שהיו אנשי כפרנו אנשי מעלה, המצטיינים בתחומים רבים, אם במתן בסתר ואם בתרומת כליה, אם בחינוך ובהתיישבות ואם ברפואה ובמדע, ועוד היו בין אנשי כפרנו נבחרי ציבור מיושבי הפרלמנט בירושלים, אם כחברים מן המניין ואם כשרים.

כך או כך, לבסוף כבכל שנה, אם בוא האביב כשרוחות של חרות היו נישאות באוויר, הייתה החנוכייה חוזרת למקומה עד לשנה הבאה.

אלא ששנה אחת, שנת מלחמה הייתה איומה ונוראה, ילדנו, וילדותינו אבות ובעלים, רבים מבני הכפר יצאו לקרב ולמילואים, ובני עמנו שבויים היו במנהרות החמאס, ורוח עצבות שררה בכל.

החליט אותו החסיד שיש צורך לעשות מעשה, ו"לעורר את האהבה עד שתחפץ", ואין כמו קיבועה החנוכייה על מלא קומתה, במסמרות של ברזל, מעל שער הכניסה לכפר.

מתי תזיז את החנוכייה?

מאותו היום, היה השער נושא על גבו את החנוכייה ממעל לו, ואילו החנוכייה החשוכה, הייתה מתנשאת במלא קומתה מעל לשער הכניסה. אותו השער הצנוע והיפה שאת מלאכתו עשו בנות ובני הכפר, והיה משובץ אבני פסיפס, כפסיפס האנושי שבכפר.

ועתה בשלהי ימי פורים, פאתי חודש ניסן, בו ישראל נגאלו ובו "עתידין להיגאל" כיצד אבקש להסיר את מה שהתקבע במסמרות של ברזל מעל שער הכניסה לכפר? שהרי אני ובני כפרי הנחנו למנורה להפיץ אורה בכל ימות החנוכה, ולהותירה חשוכה חודשים רבים וארוכים אחרי החנוכה, היעלה על הדעת שבשעה זו של מלחמה שכל ישראל ערבים זה לזה, בשעה שאחדות ישראל היא שתנצח את אויבנו מבפנים ומבחוץ, אפשר שאני – הדלה באלפי מנשה, אבקש להסיר את החנוכייה?

בחלומותיי על משכבי בלילות, במעטה החשכה, הייתי מתגנבת לשער עם קאטר ענק מפלדה, חותכת את שלשלאות הברזל מסירה את החנוכייה, ומחזירה אותה למקומה עד לימי החנוכה בשנה הבאה, ובין לבין משבצת איקונין צורתה בין אבני הפסיפס שבתוך החומה על אורה בימי החג ועל אורחה בימי השגרה.

עד כאן הסיפור על כפרנו, והכל משל היה, וכל הרוצה לקשור בין המשל למקום, בין המשל ל"גיוס חרדים", יעשה על אחריותו, ועל דעתו בלבד.

ומי ייתן שישמע אלוקים את עונינו, תפילותינו וזעקתנו, ויוליכנו לניצחון, לשחרור החטופים, לישועה ולנחמה, אמן.

==

עו"ד בתיה כהנא דרור – אמא לחיילים במילואים ובסדיר (כולל בישיבת הסדר) חברת מפלגת ישראל ביתנו, פעילה חברתית.