נשים דתיות, אימהות לילדים מוציאות רשיון לנשיאה לנשק ומחזיקות נשק באופן קבוע, על אף הפחד הראשוני מהכלי, הן מספרות כי הן עברו את המחסום הפנימי וקיבלו תחושת ביטחון ועברו מתחושת קרבן למגיבות.

"במטווחים אני נהנית, מוציאה את העצבים שלי"

אשרת גיספאן מהישוב תקוע, אם לחמישה, חמושה כבר 10 שנים מתארת את החוויה "כשבנינו את הבית, הוצאתי רשיון כדי שאוכל להכניס ולהוציא את הפועלים, זה המשיך ללוות אותי בכל התקופות הבטחוניות, בנסיעה בכבישים ובזמן שהייתי לבד עם הילדים, זה נותן לי תחושת ביטחון".

(אושרת גיספאן, עם הנשק ברכב)

אשרת מתארת כי הן קבוצה ביישוב שמתאמנות על יבש ומחזקות אחת את השניה "אנחנו מתאמנות לשלוף מהר, לפרק את הנשק, לירות מתוך בית, מתוך רכב נוסע, מחלון, נסיעה בסללום, עקיפת אבנים גדולות, כל זה כדי שלא אגיב באירוע בפעם הראשונה". אשרת מתארת כי המטווח דווקא עושה לה טוב "אני נהנת במטווחים, מוציאה את העצבים שלי, זוהי הקלה נפשית שיש לנו כלי, לרוב אני אישה יחידה במטווח והיחס מכבד".

אך מציינת כי יש נשים שהיה להן קשה מאד והיא הייתה פה כדי לחזק אותן "היו צעירות על סף בכי, זה באמת לא פשוט אבל ברגע שיש ליווי וחיזוק הן מתרגלות הן שולטות בכלי ולא הוא שולט בהן".

(חגורה מיוחדת לנשיאת נשק)

"תגידי לעצמך שאת באה בשם ה' למען ביתי ומשפחתי"

בעלה של אשרת היה מדריך ירי והוא הכיר את כל הכללים: כספת לכל נשק, אחסנה של המחסניות בנפרד, נעילת חדר השינה וכדו'. אשרת נכנסה להתארגנות סביב זה והאחריות"במידה ואצטרך אני ערוכה מוכנה ולא אהסס, אשמור על עצמי וילדי" אשרת מדגישה "זה כלי מציל חיים, כל פעם שאת באה לירות תגידי שזה בשם ה' למען ביתי ומשפחתי".

מבחינה טכנית נשים מחזיקות את הנשק על חצאית וחגורה או בתיק קטן צמוד לגוף, היום יש גם טייץ עם כיס מיוחד בירך לשאת את הנשק, הכל  כדי להסתיר את הנשק עד כמה שניתן.

(אלינור רחמים, מחזיקה את הנשק בתיק קטן צמוד אליה)

"אני לא קרבן ולא ברווז"

אלינור רחמים, גם מהישוב תקוע, מנכ"לית חברת אפנה ושפית, מתארת איך יצאה מהחרדה לפעולה "אחרי ה7/10 נכנסתי לחרדת אימים, בעלי איש ביטחון יצא לעבודה ומצאתי את עצמי בקו ראשון. הגפתי את התריסים וחשבתי איך אני מגינה על הבית שלי? אחרי כמה ימים של חרדה הבנתי שאין מקום להשתבלל ומהמקום של המתקרבנת החלטתי להיות לוחמת, כמו נשים מההיסטוריה שלנו".

בהתחלה החוויה היתה לא קלה "במטווח רעדתי ממש, לא הצלחתי לשלוט בירי, היה ממש קשה. יום למחרת החלטתי בנחישות שאני חוזרת, זה צו השעה, עשיתי שלושה מטווחים, יריתי 250 כדורים, אני אלחם כמו גיבורה בשביל עם ישראל".

אלינור מציינת "אני לא קרבן ולא ברווז, אני מגיבה, עושה כל מה שביכלתי להגן על ילדי, לא אשב כצאן לטבח בממ"ד". אלינור הייתה בתחילה באימון עם גברים "היה נורא, לא הסבירו כלום אמרו "תדרכו"כאילו אני יודעת מה זה, זה כמו שאומר לגבר "תטבל" צריך לדעת מה, כמה, איך. אחר כך עברתי לאימון פרטי היה יותר טוב ובאימון עם נשים היה מצויין".

(אסתר סולטן במטווח, ללא קרדיט)

"אעשה הכל שלא ישחטו אותי במיטה"

אסתר סולטן מבית-אל הרגישה שאין לה על מי לסמוך "הרגשתי שאי אפשר לסמוך על הצבא ועל אף אחד בעצם, בעלי מגוייס ואני חייבת כלי להציל את ילדי, זה עניין של זמן שהם יבואו וזה לא יפתיע אותי אני אעשה הכל שלא ישחטו אותי במיטה".

אסתר מספרת כי יש קבוצה שנקרית "אישה הרגתהו" של נשים שמוציאות רשיון לנשק "הקבוצתה עזרה לי לקבל רשיון תוך שבוע וחצי, יש שם הרבה עזרה גם למי שמתלבטת, המלצות ועיצות וחיזוק".

אסתר גם מציינת החוויה במטווח לא הייתה קלה "כולם היו גברים, החוויה של לירות היא מפחידה בהתחלה, אבל אמרתי לעצמי אני מדמיינת מולי את המחבל שהרג את הבן דוד שלי ויורה, לקח לי זמן להרגע מהרעידות אבל היום אני עם הרגשה אחרת, אני יודעת מה לעשות, אני לא שברירית, אני מגינה על עם ישראל".