תעצמו עיניים ותדמיינו את התמונה הבאה: ליל שבת בתחילתו של מבצע 'צוק איתן'; מאות בחורי ישיבת הסדר מתכנסים בבית המדרש (אלה שלא גויסו בצו 8); אליהם מצטרפים לוחמי גדוד 'גפן' מבה"ד 1 שיצאו להתרעננות מהלחימה בעזה; מגיעים תושבי העיר וראש העיר בראשם; עשרות רבני ou מארה"ב שנלחמו על מקום במטוס כדי להיות שבת בשדרות; מצטרפים גם בחורי ישיבה חרדים מבני ברק שבאו להרגיש חלק. תוסיפו לכך רעש רקע של ירי מקלעים, הפצצות, אזעקות 'צבע אדום' בזמן שכל הקהל הזה פורץ בשירת 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' – ותבינו מה קורה בשדרות.

גרעין 'אפיקים בנגב' שהוקם לפני עשרים שנה בעיר שדרות הוא סיפור הצלחה בכל קנה מידה: מאות משפחות; ראש עיר ממייסדי הגרעין; שתי ישיבות הסדר מהגדולות בארץ; מערכת חינוך מפוארת; מעורבות בכל מעגלי החיים שבעיר. יחד עם זאת, כל פעם ששואלים אותי מה סוד ההצלחה של שדרות אני מספר על אותו ליל השבת המדובר, שבעיני מבטא את המתכון: היכולת לעבוד ביחד.

לפני עשרים שנה באו אנשי הגרעין הראשונים, למקום שהיה נראה כרחוק מהעין והלב של החברה הישראלית, אולם בעבודה קשה ואמיצה הפכו את שדרות לעמוד השדרה של המדינה; לשם שמשמש כיום כמילה נרדפת למילה גבורה; למקום של תורה פורחת וחיי קהילה מיוחדים.

גרעין שדרות נמצא כיום בשלש חזיתות המאבק המרכזיות במדינת ישראל: החזית התורנית; החזית הביטחונית-לאומית; והחזית החברתית – ובשלושתם ב"ה רואה הוא ברכה. הברכה הזו היא תוצר של אנשים שהבינו שהעיקר כיום בעם ישראל הוא לשים את הדגש על המאחד ולא על המפריד; אנשים שהבינו שהניצחון תלוי בעמידה נחושה מול איומים ביטחוניים בלתי פוסקים, אנשים שהבינו שהחיבור לתורה שמחה ומחבקת – יכול להפיל מחיצות; והן אכן נופלות.

משהו טוב קורה בשדרות; משהו שמתרחש גם בגרעינים וישובים נוספים ומסמן את המודל שמדינת ישראל לאט לאט צועדת אליו; מודל שמבשיל לאיטו בתהליכים שייקחו אולי עשרות שנים, אולם כבר כעת ניתן לראות התנוצצויות; זאת בזכות הרבה עמל, ענווה, עבודה משותפת וכמובן הרבה הרבה סייעתא דשמיא.

יום הולדת שמח.