לכל איש חינוך יוצא פעם בכמה זמן לאחר לבית הספר. ולא, לא מסיבה של עצלנות או רשלנות. זה יכול להיות מסיבה רפואית, ממקרה חירום כלשהו שהתעורר וכדומה. כשהמורה מגיע לבית הספר וממהר לכיתה ואומר לתלמידים: "סליחה על האיחור", לרוב התלמידים לא מוטרדים מכך ולא שואלים שאלות. מבחינתם, הרוויחו עוד מספר דקות של "שיעור חופשי".

כך זה היה גם אצלי – עד שמחת תורה. לאחר השעות הנוראיות בהן נחילי הטרור זרמו למדינת ישראל, לקיבוצים ולחורשות שמסביבם, וטבחו באכזריות וללא רחמים באזרחים ובחיילים, נקראתי בצו 8 – יחד עם המוני בית ישראל – אל המילואים. "להתייצב בדחיפות במחנה שורה", שוגרה הפקודה. הגעתי למחנה הנמצא ליד רמלה, יחד עם אלפים רבים ממשרתי הרבנות הראשית לצה"ל במילואים. ומה שהיה שם – היה רחוק אפילו מכל מה שלא העזנו לדמיין. לא ארחיב בפרטים, מה גם שכיום, עם היוודע דבר הזוועות – כבר לא צריך. שהיתי שם במשך ימים רבים, שהפכו לשבועות ולחודשים. טיפלתי בחללים הקדושים, ואף זכיתי ללוות רבים מבני משפחותיהם אל מלאכת הזיהוי – אל הפרידה המרה. לא יודע מהיכן שאבתי את הכוחות; איך לא התמוטטתי. כנראה, ברגעים קשים שכאלו, מתגלים רבדים חבויים בנפש של עוצמה – ששמים אליהם לב רק לאחר מעשה.

אך, בנוסף לכל היה עליי להמשיך בתפקידי כמנהל חטיבת ביניים כבשגרה – ואף יותר מכך. לתלמידים, הזקוקים למשענת, לקרקע יציבה ולשגרה עד כמה שאפשר – בצל מתקפות הטילים שמילאו את הארץ ובייחוד את הדרום – זה לא משנה שאני, ואנשי צוות נוספים – נקראנו למילואים. מה שמשנה עבורם הוא החיבוק החם, הדאגה, ההרגשה כי בתקופה קשה זו יש אוזן קשבת ומקום בטוח לשוב אליו ולפרוח.

ובאותו בוקר, לאחר משמרת לילה ארוכה וקשה – פיזית ונפשית, איחרתי מעט.וכשהגעתי לכיתה, לא ראיתי תלמידים המנסים להתחמק מ"רוע הגזירה" – שהנה המנהל הגיע, נגמרה ההפסקה וכבר מתחיל השיעור. אלא תלמידים עם פנים מודאגות ששואלים שאלות: "הרב, אתה חוזר משם?", "הרב, איך אתה יכול?", "הרב, מה ראית?".

והפער הזה, בין מה שראיתי לבין מה שאני רואה כעת, בין תהום המוות למדשאות החיים המוריקות,הוא מטלטל וקשה, אבל גם נותן תקווה גדולה, ואולי עושה איזה שהוא סדר והבנה במלחמה הזו: אני חוזר מאלו, שהקריבו חייהם למען פריחתם של אלו.

וההבנה הזו, החיבור הזה בין שני ההפכים – המשלימים באופן טראגי זה את זה – מעורר בי מחשבות רבות.האם אני כמחנך, מבין את כובד האחריות עלי? האם אני כמנהל, שאמון על הטיפול בבעיות משמעותיות ולימודיות, מתייחס באותה הרצינות בה התייחסתי אל המתים – כלפי החיים?

היום-יום מזמן איתו כל מיני טרדות הממסכות את ה"רצינות" הזו בה אמורים היינו להתייחס אל החיים. זה יכול להיות תלמיד שמפריע פעמים רבות, הורים שלא מגבים את עבודת החינוך ועוד כהנה וכהנה.אבל, האם אני מצליח "להרים את הראש" מעל כל אלו, וזוכר – באופן הפשוט והעמוק גם יחד – את קדושת החיים? את החיים הפועמים בליבו של אותו התלמיד שהפריע, ורק רוצים לפרוץ ולהתפתח?

ואולי, מה שאני לוקח מהשילוב הזה של העיסוק במוות ובחיים גם יחד, מה שיכול לסייע בזכירת קדושת החיים באופן שישפיע על ההתנהלות היומיומית, הוא במילה אחת: פרופורציות. הרב ליאו די, שאשתו ושתי בנותיו נרצחו בפיגוע הנוראי בבקעה בחג הפסח בשנה שעברה, מנה בדברי ההספד על אשתו, לוסי, מספר כללים שהייתה נוהגת בהם. אחד מכללים אלו שאמר הרב ליאו היה זה: "אל תכעסו ליותר מידי זמן. לרב אפרים גולדברג יש כלל "חמש על חמש". אם עוד 5 שנים זה לא ישנה – אז לא מגיע לזה יותר מ-5 דקות מזמנך היום". וואו, כמה שזה חזק. כמה שזה אמיתי. כמה שזה מעודד לצד אחד, וכמה שזה מצמרר – לצד השני.

דברים נמדדים בטווח ארוך. בטווח הארוך כל דבר מתעצם – או מוקטן. לשמחתינו – או להיפך, חלילה. וכשם שבראיה לטווח ארוך, אובדן של אדם קרוב, שלא נדע, הוא קשה מנשוא, כך בטווח הארוך, אירוע נקודתי ויומיומי נוטה לרוב להיעלם. ואם יודעים להרים את המבט, ולא להתבונן במציאות דרך האירוע ה"מעצבן" שקורה עכשיו, אלא ההפך: להתבונן באירוע זה דרך המציאות ארוכת הטווח – סביר להניח שכל היחס שלנו יהיה שונה. סביר להניח שנוכל להתעלות מעל הקושי הרגעי ולהיזכר מול מה אנו עומדים, במה אנו עוסקים.

=======

הרב עותניאל מנצור מנהל חטיבת-הביניים בישיבת "נווה הרצוג" ביישוב ניר גלים ודוקטורנט לתנ"ך באונ' בן-גוריון