מנהג יפה עשתה לה התקשורת מאז פרוץ המלחמה להקדיש מספר דקות של שידור לכבודו ולזכרו של כל הרוג. לספר מעט על חייו ועל אישיותו. בתוך זה לא נגרע חלקם של חללי הציונות הדתית וציבור המתנחלים. גם הם זכו לאותו היחס. גם הם זכו לדקות שידור שתיארו את חייהם, גבורתם, אומץ ליבם, מידותיהם הטובות, ותרומתם למולדת. פעמים שמשפחותיהם של הנופלים קיבלו גם הם כמה דקות של ראיון בו אנשי התקשורת תמכו בהם, השתתפו בצערם ואפילו הביעו את הערכתם לאידיאולוגיה שמנחה אותם. באופן נדיר ביותר, הוצגו בני הציונות הדתית וציבור המתנחלים לטובה בתקשורת בישראל.

משראיתי זאת, חשבתי לעצמי שאולי אנשי התקשורת בישראל עשו תשובה. אולי כעת בעת מלחמה, עת חיילים דתיים רבים מוסרים נפשם על הגנת העם, ומאחוריהם משפחות שלמות שלא ישנות בלילה מדאגה, השתנה היחס אליהם. אולי כעת כשאחוזי הנופלים מקרב הציונות הדתית וההתנחלויות לא מותיר ספק על גודל תרומתם לצבא – מתחיל שיח חדש בחברה הישראלית. איך אומרים? לא חוזרים לשיח של השישי באוקטובר.

אולם לצערי ראיתי שתקשורת השמאל לא השתנתה באמת. אותה התקשורת של השמאל שמדווחת בצער על חייל דתי שנפל, ממשיכה בכל הכוח להסית, לשקר, לבזות, לעשות דה-לגיטימציה ולהפיץ שנאה תהומית כלפי הציבור דתי. אותו תאגיד שהכין סרטונים מרגשים על דתיים גיבורים שנפלו על הגנת המדינה, פרסם ראיון עם חיים באר שאמר שהציונות הדתית הם סרטן במדינה. רוני קובן המראיין לא מחה בו, לא זז באי נוחות ואפילו לא טרח להוריד את דברי הבלע הללו בעריכה. בתאגיד השידור השמאלני 'כאן' לגיטימי לומר שהדתיים הם סרטן. כן, אותם הדתיים שרגע קודם לכן בכינו את מותם. גם לצופי ערוץ 13 השמאלני מגיע לשמוע דברים אלו, ולכן רזי ברקאי אמר שחיים באר לא טעה כלומר הדתיים הם בהחלט סרטן. כמובן שכמה דקות אח"כ שוב 'הותר לפרסום' שחייל דתי נפל על הגנת המולדת, והשדרנים הרכינו את ראשם בעצב וסיפרו לנו איזה אדם נפלא הוא היה.

וכך כמו שני קווים מקבילים ממשיכים שידורי הרדיו והטלוויזיה בישראל – רגע אחד אבלים על מותו של מתנחל, ורגע אח"כ מספרים לנו על אלימות המתנחלים. בבוקר מתארים לנו כיצד בתי המדרש מגדלים לוחמים גיבורים שמוסרים את נפשם להגנת עם ישראל, ובערב יתארו לנו כיצד הדתיים לומדי התורה הם משיחיים קיצוניים ומסוכנים. כתבה אחת תתאר את אחוז הנופלים הגבוה מקרב אנשי הציונות הדתית, וכתבה אחרת תתאר לנו כיצד ממשלת המתנחלים היא משתמטת ובוזזת את המדינה. תכנית טלויזיה אחת תפגיש אותנו עם אצילות הנפש של משפחות הציונות הדתית המתמודדות עם השכול או הפציעה של יקיריהם, ומיד לאחריה תעלה תכנית סאטירה כמו 'זהו זה' שתבזה ותלעג בצורה צינית ומרושעת לאנשי הציונות הדתית. (דרך אגב, היחס הכפול הזה חדר גם לצבא. מצד אחד הצבא מגייס את המתנחלים – למלחמה בערבים, כי הם גיבורים וחדורי שליחות, ומצד שני הוא מוטרד שאותם המתנחלים – יחטפו ערבים ויפגעו בהם, כי הם בעצם טרוריסטים בפוטנציאל).

ניסיתי לחשוב על החילוק שבין שני המצבים. מתי לפי התקשורת השמאלנית בישראל מותר לומר דברים טובים על מתנחלים ומתי אסור? מתי יש לגנות, לבזות ולהשמיץ, ומתי להחמיא? מהי החלוקה שבין מתנחל רע ובין מתנחל טוב? החלוקה היחידה שאני מצאתי היא כזו: לפי תקשורת השמאל בישראל, כל עוד מתנחל הוא חי – הוא תמיד מתנחל רע, אבל אם המתנחל מת – רק אז הוא הופך להיות מתנחל טוב. השאלה הגדולה היא עלינו, על הציבור הדתי וציבור המתנחלים. השתיקה וההתעלמות שלנו לעולם לא יעצרו את ההסתה. מכונת הרעל והשנאה של השמאל לא תיפסק מעצמה אלא אם כן אנחנו נקום ונעשה מעשה: נזעק, נמחה, נתלונן, נפגין, נתבע ועוד. אם לא נתחיל לשנות את שיח השנאה התהומי הזה מיד, הוא רק ילך ויחמיר. אף אחד לא יעשה את העבודה הזו במקומנו.

=======

הרב איתן קופמן הוא חבר בארגון 'תודעת זהות'