הקושי המרכזי עימו אנו מתמודדים כעת זוהי השחיקה הנפשית. לאחר מספר חודשי לחימה אנו חשים שהעסק תקוע ולא ברור לאן פנינו מועדות. רבים כבר מכריזים שחזרנו למצב שהיה לפני השביעי לאוקטובר.
בפרשת השבוע – "בא" – אנו לומדים על מכת בכורות. "בכור" הוא הראשונית של החיים; הרגע הקסום שבו בני אדם הופכים לאבא ולאמא. בשביל לצאת משעבוד מצרים צריך להכות את "הבכוריות": לא להתנות אהבה לילד רק בהתלהבות הראשונית אלא גם בגידולו המתמשך; לא להתמכר להצלחה הראשונית אלא להפנות משאבי נפש להתמדה; לחוש התחדשות לא רק ברגעי שיא אלא בדרך ארוכה ומפותלת.
אותו רעיון גם נמצא בהמשך הפרשה שבה אנו מצווים על "פטר חמור" – לפדות את הולד הראשון שנולד לחמור. אנו לוקחים את החומריות הראשונית ודואגים שלא להתבוסס בה. בפסוק האחרון בפרשה אנו מצויים להכניס את הפרשיות הללו לבתי התפילין "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" – בכל בוקר אנו קושרים את הרעיון הזה על הזרוע מול הלב ועל הראש; להפנים גם בלב וגם במוח – גם אם הדרך תתמשך אנחנו ננצח. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.
תגובות