בשורות הבאות אבקש לגעת באחת הסוגיות החברתיות ששנות דור הורגלנו להתעלם מעצם קיומה בתוככי המרחב החברתי במדינת ישראל, ושחודשי המלחמה הנוכחית חשפו במלא עוצמתן והפגישו אותנו עם גודל שלא הבחנו בו ואולי אף בחרנו להתעלם מאיכויותיו עשרות בשנים.

רבות נכתב על גילוי העוז ומסירות הנפש והסולידריות החברתית שהתגלו במלחמה, ובעקבותיה אף אחת התופעות המפעימות התבטאה דווקא באחד הציבורים הגדולים בחברה הישראלית, שהיו שהתרגלו להתייחס אליו בנימת זלזול סמויה ואף גלויה במידת מה, זהו הציבור 'המסורתי' שברובו שוכן בישובים פריפריאליים בעיקר אך לא רק, המוערך כ55% מאזרחי המדינה היהודים.

התפיסה שהייתה רווחת במגזר הדתי לאומי ביחס לציבור המסורתי כי בשל האופי התרבותי המאפיין את הלכי רוחו ואת שפתו העממית, הרי הוא נעדר יכולת להבנות תפיסת עולם רוחנית עמוקה עם מבט כללי השואב את שורשיו מגדולי הוגי עמנו, בשטחיותנו התרגלנו לחשוב שמעבר לדרשנות עממית ואוריינטציה פרטיקולרית אינו מסוגל יותר, להגדרה זאת יש נגזרות חברתיות ותרבותיות רבות שבסופן הן מתכנסות במקרים רבים למידור חברתי של ציבור זה לשולי החברה, ומונעות ממנו להביא לידי ביטוי את יכולותיו ולהשפיע על החברה הישראלית.

במלחמה הנוכחית הציבור המסורתי גילה שאר רוח, מסירות נפש וסולידריות חברתית שאין לה אח ורע במחוזותינו בעשורים האחרונים, ללא שלמד פרקים בספר 'אורות' או להבדיל אף בלי שהושפע ככל הנראה מהגותם של מבשרי הציוניות החילונית לשיטותיהם. מסירותו נבעה מעומק הלב הרחב והטהור שלו, מסתבר כי בקפלי הנפש שלו חבוי קשר פשוט וטבעי עם האומה ארצה ומורשתה, קשר שהתפרץ ברגע וגילה את טבעיות חייו.

גילוי זה דורש מכולנו חשבון נפש חברתי נוקב, איך לא ראינו, זיהינו ובעיקר טיפחנו את כוחות החיים הבריאים הקיימים בחלק זה החי בתוכנו, כיצד ראינו בו שטחיות המוניות ובעיקר שוליה חברתית שימושית.

כחלק 'מהיום שאחרי', אתגר גדול רובץ לפתחה של החברה הישראלית ובעיקר הציוניות הדתית להרחיב את יכולת ההכלה שלה ולפתוח את שערי הלב לציבור השקוף שבמהותו הוא בשר מבשרה, אך העבר רווי זיכרונות של ניכור מכאלה שניסו להשתלב בתוכו אך חשו זרות וציפייה סמויה להשיל מעליהם את העושר התרבותי והאיכויות הקיימות בטבעיות החיים שלו ולדבר בשפתם של המילייה, אין לי ספק שהיה זה בתום לב, אך לא ניתן להכחיש את האינדוקטרינציה שנעשתה, ניסיון לחנך מחדש את אלו שהגיעו מתרבות אחרת.

אם נדע לחבור ולהעמיק את הקשר עם ציבור זה מתוך יחס של כבוד ולא כאינטרס אלקטוראלי, או לצופף שורות להגדלת המכסה המגזרית כפי שקבוצות אחדות בחברה מנסות לעשות בו שימוש ציני ונלוז, לחבק את הציבור היקר הזה מתוך הכרה באיכויותיו וביכולתו להנהיג ולהשפיע על החברה הישראלית, ממש להנהיג ולא לרתום אותו למצב את כוחנו הציבורי וד"ל. מגמה זאת עשויה לעצב את דמותה של מדינת ישראל להיות לאומית ויהודית יותר.

כולנו נוכל להיתרם מעושרו הטבעי והבריא של הציבור המסורתי ומאידך גם לסייע לו לבנות קומה רוחנית מבוססת ומדויקת יותר להעמקת הזהות היהודית שלו.

במשך עשרות בשנים אנשי תורה וחינוך דגולים בעלי כוונות טובות שהתאמצו לחנך לאור דרכו החינוכית של הרב משה צבי נריה זצ"ל אבי 'הכיפות הסרוגות', שבמסירות נפש זרע מוסדות תורה וחינוך לאורכה ולרוחבה של הארץ לאור משנת מורו הגדול מרן הראי"ה קוק זצ"ל שתורת הכלל והמבט הכלל ישראלי אבן יסוד הוא במשנתו, שהביאה ברכה רבה לעם ישראל, אך יחד עם זאת  באקסטרפולציה זהירה אומר, למרות הרצון הטוב כפי הנראה לא עלה בידם להנכיח בתלמידיהם כי משנת התורה הגואלת המדברת על נשמות של גאולה רואה גם בחלק זה של החברה את כל הגודל הזה כחלק אינטגרלי מאיתנו ולא כפרויקט 'שיקום שכונות'.

בעקבות גילויי ההוד של המלחמה עלינו לעבור טרנספורמציה תודעתית שתאפשר לנו לראות את הגודל הנשמתי השרוי בכל חלקי האומה ובאיכויותיו הייחודיים בבניית הפסיפס של בית ישראל רק מתוך מבט כנה ועמוק זה ניתן להגיע לאיחוי חברתי עם אופק גאולי.

ברור לכולנו כי סינדרום 'היום שאחרי' יטלטל את החברה כולה, יחייב את כולנו לברר מחדש שאלות קיומיות וזהותיות, שיתכנסו לשאלה הגדולה, פניה של החברה הישראלית לאן?!

כחלק מהבירור נדרש מאיתנו לגלות אחריות ולהרחיב את מיכל ההכלה ולפרום את הסלקטור הסמוי שנמצא בסיפה של הציונות הדתית, לפתוח את הבית והלב לכולם, לחיות ולהחיות בקרב החברה כולה את המושג כלל ישראל לא רק כאידאה מופשטת, חובתנו להורידה לכדי תנועת חיים טבעית ופשוטה.

אתגרה הגדול של הציונות הדתית לקראת הריבעון הרביעי למדינת ישראל יבחן במסוגלות לתרגם לשפה מדוברת את משנת התורה הגואלת, תורה גדולה שמספרת את הסיפור השלם של אומה ששבה לארצה לאחר שנות גלות ארוכות ומכוננות בזהותה ובונה את עצמה במדינת ישראל המתחדשת לאור חזונם של נביאי ישראל, בניין ארצה כשלב מקדים לפני גאולתה השלמה, כחלק מתוכנית ארוכה יותר לתיקון העולם, להבנתי זאת הכותרת הראשית למשנה רחבה ועמוקה שנלמדה בדור האחרון בבתי מדרשנו אך טרם הצלחנו לבארה בשפה מדוברת לחברה כולה, נותרה חתומה וספונה אצלינו, ומכיוון שכך, כנראה שאף אנו לא לגמרי הפנמנו אותה. אין בשל ומתאים יותר מהציבור המסורתי באופיו להיות חלק מתורה גדולה וכללית זאת.

הדרך לכך אינה רק כשרון של הסברה או ורבליות מזהירה או שיווק אינטנסיבי, היא בעיקר תוצאה של אנושיות בריאה וטבעית היכולה לגעת בציבור הרחב באמת ולראות בהם כאחים שווים, אם נשכלל את שפת הלב כלפי ציבור זה שבמשך שנים חש תחושת ריחוק, אם רק נשכיל לנצל את גודל השעה אולי נזכה לחולל מהפכה חברתית שאליה ייחלו גדולי עמנו במאתיים שנה האחרונות, עת החלה ההתעוררות לציון.

אין לי ספק כי אם נחשב מסלול מחדש לקראת הציבור היקר הזה, הוא יפתח את ליבו ואת מרחבי הדעת שלו לחזון הגדול של גאולת האומה ארצה ותורתה ויחוש בתוכה כבן בית.

למימוש החזון הזה נדרשים לא רק רבנים, מחנכים ומחנכות, בעיקר אלו החשים את הדופק הפועם של האומה, החשים אחריות לעתידה של החברה וחרדים לכבוד האומה ויעודה.

מחובתנו להציב לנגד עינינו כמשימה ראשונית בעת הזאת, לכונן תנועת תשובה לאומית, הפונה לכולם המפוררת את המחיצות המנטליות שנבנו בתוכנו, ומפיחה בתוככי החברה הישראלית לרבדיה השונים את הערכים היסודיים של המסורת היהודית לאור חזונם של גדולי עמינו, לא רק כאידאה מופשטת הנדרשת וספונה בתוך בתי המדרש של המגזר, בעלי שפה ייחודית שזר לא יבין, מחובתנו לתרגמה לכדי תנועת חיים טבעית ופשוטה שנהירה לכולם ומחברת את כולם.

אם נממש משהו מחזון זה אז כנראה שאולי הבנו את תמצית חזונו הגדול של מרן הראי"ה קוק זצ"ל בבניינה של האומה השבה לארצה ובונה את עמה מתוך תורתה.