בצעירותי, בתנועת הנוער בבני עקיבא, ביקרנו בימי חנוכה בבית לוינשטיין ברעננה לשמח את הפצועים העוברים שם שיקום ממושך. ביחד עם חלוקת סופגניות, שירים וריקודים, כך שרנו: "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות". עד שעצר אותנו אחד הנמצאים שם בשיקום (ישנם שם דברים לא פשוטים שאחינו בני ישראל עוברים שם וסוחבים איתם במשך כל חייהם) והתחיל לצעוק עלינו: למה אתם שרים כך? מה השיר הזה? מילא על הפורקן – הניצחונות – ועל התשועות, אני מבין! אבל מה זה 'על המלחמות'?! מי שר שיר על המלחמות?!

הרבה שנים השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח. ברור שיש לשמוח על התוצאה, אבל למה לשמוח על הרישא, על עצם המלחמה? אחרי שנים, זכיתי להיות תלמיד בישיבת מרכז הרב בשיעור א', ופרצה אז מלחמת אוסלו, מלחמת קשה עם דם יהודי שפוך לרוב, נרצחים בכל יום ביהודה ושומרון, אוטובוסים מתפוצצים בירושלים ברחובותיה של העיר וכו'. והצבא הכי חזק במזרח התיכון, המציא מילה חדשה: השתבללות, מלשון שבלול, פירושו שתהיה לחימה בעצימות נמוכה, או בעברית מדוברת: אנחנו לא רוצים להילחם.

עד שהגיעה עת צרה ליעקב, ליל פסח תשס"ב, פיגוע במלון פארק בנתניה, עמוס באחינו בני ישראל, מחבלים מרושעים ימ"ש נכנסים והיה שם טבח נורא, עשרות הרוגים ומאות פצועים, וממשלת ישראל נכנסה למלחמה, חומת מגן. יושב עם שנה, שתיים, שלוש, וסופגים פיגועים למיניהם, והקב"ה תופס את עם ישראל בציציות ראשינו, ואומר לנו: מלחמות נמי אתחלתא דגאולה (מגילה יז, ב), עוד לפני התוצאה ועוד לפני הניצחונות. עצם זה שעם ישראל מתייצב מול הרשעה העולמית, ואומרים: הננו, לא נרכין את ראשינו נגד מבקשי רעתנו, אנחנו נילחם, זו הסיבה להודות ולשיר לה' "על המלחמות".

וזאת מדוע? באופן גלוי, כי יש לנו דחף חיים (מרן הרב מסביר יסוד זה באורות, ישראל ותחיתו, ב), או אנחנו או הם, מלחמה בלית ברירה. אבל יש סיבה יותר עמוקה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן? אם הסיבה היא רק כדי לחיות, אחרי המלחמה הדחף ייעלם. יגיד אדם לעצמו: אלו שונאים אותנו, אלו שונאים אותנו ואלו שונאים אותנו, אולי נלך מפה.

אחרי מלחמות יום הכיפורים, היו ציבורים שלמים שחפץ החיים שלהם שקע, האמונה שלהם בצדקת הדרך נעלמה, היכולת שלהם להחזיק מעמד קדימה נגוזה. התשובה היא, שבספר אורות (המלחמה ו'), מרן הרב הסביר שאצל הגויים המלחמה היא דבר טבעי. עשיו הוא שופך דמים, ישמעאל הוא נוטל דמים. פעולה מלחמתית היא דבר חייתי ואכזרי, הכוללת עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. אם כן, מלחמה היא מנוגדת לטבעו של עם ישראל, אנחנו ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עח, ב). לכן, שאנחנו מגיעים למלחמה ממקום אחר, אותה פעולה – זה אוחז בנשק וזה אוחז בנשק – אלא שהמניע אחר. כשהגויים אוחזים בנשק המגמה היא רציחה, כשישראל אוחזים בנשק המגמה היא השלום. אצלנו המלחמה היא היפך המוחלט של המלחמה אצל הגויים, אצלנו "והיה מחניך הקדוש" (דברים כג, כו). כתוצאה מכך, כל הזמן, האומה הישראלית עוסקת בשאלה האם אנחנו מוסריים.

שלוחא דרחמנא מיוחד בתקופת קץ המגולה להאיר הלכות צבא ומדינה, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, כתב שולחן ערוך בהלכות צבא שלושה חלקים, ושמו משיב מלחמה. הסימן הראשון בספר הוא מוסר במלחמה! אתה יכול להיות מעצמת על בתחום הצבאי עם התחמושת הכי מתקדמת והטכנולוגיה הכי מתפתחת, וכנופייה של ליסטים יכולה להכריע אותך, בלי לירות כדור אחד, כי אין לך את יכולת הנפשית ללחוץ על ההדק. היכולת של עם ישראל לקרוא לרוע בשם רוע, ולהכריז שאנחנו צודקים ואנחנו משמידים את הרוע, היא היא המוסריות.

"על המלחמות" הכוונה התנוצצות של העוז, הגבורה ולדעת להילחם, כמו שהסביר רבנו הרב צבי יהודה במאמר 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו' (בספר לנתיבות ישראל). "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהילים יח, לח), ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד… הפסקת האש? עד האו"ם? המתווך הקאטרי? לא, אלא עד כלותם! זו הגדרת המלחמה. כדי להגיע לזה צריך להאמין בצדקת הדרך. מלחמה אינה רק מאבק פיזי שאנחנו מתגוששים, אלא מאבק רוחני. מלחמת ישראל היא קריאת בשם ד' – המלחמה היא מלחמה נגד עצם מלחמה.

"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד), בשביל זה צריך לבער קוצים מן הכרם. מי שרואה אויב מתועב מתעלל בילדים, בנשים, בזקנים וכו', ולא מוכן להילחם, הנביא אומר: "וארור מנע חרבו מדם" (ירמיהו מח, י). שאול המלך נידחה משום שהוא חמל על האויב, על הצאן והבקר ועל אגג, ושמואל המלך חתך את בשר אגג לחלקים קטנים והאכילהו לנעמיות (מדרש שמואל רמז רכג), זו מידה כנגד מידה על מה שעמלק עשה לעם ישראל כשיצאנו ממצרים.

מרן הרב קוק כותב באגרת לד"ר משה זיידל: "וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם", אלא יש להשיב מלחמה שערה (אגרות הראיה ח"א עמ' ק). לכן, בעומק העניין מלחמות ישראל הן מלחמה על יחוד השם. אנו רואים את קרבת ד' על ידי כל החיילים עם כיפה או עם כיפת שמיים. כל החיילים צמאים לדבר ד'.

יש שלושה ערכים רוחניים: עם, ארץ ותורה, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". מי שהתרחק מעם ישראל, המלחמה מקרבת אותו לעם. מי שהתרחק מארץ ישראל, המלחמה מקרבת אותו לארץ. מי שהתרחק מהתורה, המלחמה מקרבת אותו לתורה. כל אחד חוזר לברירת המחדל של הוראת היצרן. היום בצבא אין דתיים ואין חילונים, אין ימניים ושמאלנים, אין עירוניים ומושבניקים, אין קיבוצניקים או מתנחלים, יש רק כלל ישראל.

סגולת ישראלית מאירה בתוך כל אחד ואחד.על כן, המלחמה היא בירור, בירור בין הטוב ובין הרע, בין עובד אלקים ובין אשר לא עובדו, בין מלאך האדם ובין פרא אדם. יש שמחכים לסוף המלחמה כדי לשאול: מי אשם? אבל אם שואלים את רבותינו, השאלה צריכה להיות: לא מי אשם אלא לשם מה? מה זאת עשה ה' לנו? אלו כוחות המלחמה תצמיח אצלינו בתהליך הגאולה ואולי צריך לשאול עקב כך גם: מי ה'? זו מלחמה על הזהות היהודית שלנו, זו מלחמה על יחוד השם. ולכן אנחנו שרים: על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות!

=======

הרב שי הירש הוא מחבר הספר המחזיר שכינתו לציון ורב צבאי במילואים

סיכום שיחה לבחורי ישיבת הסדר כסלו תשפ"ד, מלחמת חרבות ברזל. סיכם וערך: הרב מרדכי ציון