רב פקד שפרה בוכריס, אמא לעשרה ילדים, ממקימי הישוב מרחב-עם בנגב, מספרת לסרוגים את סיפורה יוצא הדופן, על התפקיד הבכיר, החילוצים הבלתי פוסקים תחת אש במסיבה ברעים והרצון לראות אותה מעבר לתיוגים.

"נולדתי וגדלתי בבית אל, ההורים שלי ממקימי הישוב, למדתי באולפנה בעפרה וב-1997 התגייסתי למשמר הגבול, זה היה חדשני באותה תקופה. לפני הגיוס עזבתי את האולפנה עבדתי ברפת ועשיתי טיול בהודו ונפאל" מוסיפה שפרה וחוזרת לתאר את השירות הצבאי "הייתי לוחמת ולאחר מכן קצינה בתפקיד בירושלים ובשנת 2000 התחתנתי" עם בעלה, אמיתי, הוא לא איש ביטחון – "מספיק אחד בבית".

הגיעה לרמה של מפקדת פלוגת דרום תוך כדי לידות של עשרה ילדים

שפרה ואמיתי הקימו את הישוב מרחב-עם והשתקעו בדרום ב- 2001 הייתה שפרה מול צומת של קבלת החלטות "הייתי בטוחה שאני עוזבת את המערכת והולכת ללמוד, לא ראיתי תפקיד שמתאים לי באזור הדרום, ירושלים היתה רחוקה מדי, לבסוף נמצא לי תפקיד של מג"ב בישובים בגזרה הכפרית בנגב, שם שרתתי שנים והגעתי לרמת מפל"ג דרום (מפקדת פלוגת דרום)".

"וכל זה תוך לידות של עשרה ילדים", אני מזכירה לה, ושירה עונה בקלילות "נכון תוך כדי הלידות והכל" כשאני שואלת אותה איך היא עשתה את זה? היא עונה בברור "הייתי אמא מאד מעורבת, ידעתי לג'נגל, אם יש אירוע בטחוני אין שאלה אני שם, אבל אם מדובר במשמרת אז הייתי מגיעה להניק ויוצאת שוב".

לפני שנה, בינואר 2023, היא נקראה לדגל להקים יחידה חדשה בעיר באר שבע, יחידה של ביטחון שוטף מטעם משמר הגבול דרום. שפרה התברגה בתפקיד בתור מפקדת בכירה ויחידה מול כל המפקדים הגברים ואז פרצה המלחמה.

(רב פקד שפרה בוכריס ומשפחתה, צילום: באדיבות המשפחה)

"נכנסנו ויצאנו לחלץ אנשים מהמסיבה עד השעות הקטנות של הלילה"

"בשבעה באוקטובר הייתי בבית, הקפיצו את מג"ב דרום מיד, הוקפצנו, אבל לא ידענו כל כך למה. אחת מהלוחמות במג"ב עדכנה אותנו שבן הזוג שלה נפגע באופקים, אז הבנו שיש ירי וחדירת מחבלים אבל לא הבנו את העוצמות, הגודל והכמות, זה לא משהו שאפשר להבין".

שפרה מוקפצת לעיר באר שבע בשבע בבוקר, בעיר בה היא מוצבת באופן קבוע ומקבלת קריאה שיש קצין פצוע באזור רעים שצריך חילוץ, שפרה חושבת לנסוע אבל מחשבת שעד שהיא תגיע אליו הוא כבר יחולץ. עובר עוד קצת זמן ואין מענה והם מחליטים להתקדם לכיוון הקצין. שפרה מגיעה  לתחנת הדלק באורים ורואה אזרחים וחיילים "פתאום רץ אלי בחור ואמר לי "המפקדת, יצאנו ממסיבה, החברה שלי בשטח בואי נלך לחלץ אותה", אפילו לא ידעתי שיש מסיבה, עליתי על הרכב והתחלתי לנסוע לכיוון שהוא אמר לי, עד היום אני לא יודעת אם הצלחנו לחלץ אותה".

שפרה נסעה לכיוון המסיבה ומתארת את מה שראתה "אנחנו מזהים אזרחים שרצים תוך כדי ירי שלא זיהינו את המקור שלו, מעמיסים את הבורחים ברכב חוזרים ומורידים את האנשים בתחנת הדלק באורים, שם התרכזו כוחות ביטחון ואמבולנסים ושוב חוזרים לאזור המסיבה ככה התגלגלנו לסבב של חילוצים הלוך וחזור במשך שעות, אני לא מצליחה להעלות את כולם לרכב שלי אבל לסגן שלי יש רכב גדול יותר והוא גם עוזר לי בחילוץ".

"מצאנו עגלה ריקה רוקנו אותה והעמסנו גופות"

שפרה מודה כי היא הייתה בסכנת חיים כל הזמן הזה אבל לא חשבה לעצור לרגע. "היה ירי אבל ב"ה לא נפגענו, המטרה הייתה להוציא כמה שיותר אנשים מאזור הסכנה". ושפרה עושה זאת, היא נוסעת למסיבה מעלה אזרחים מורידה אותם בתחנת הדלק וחוזר חלילה עד השעות הקטנות של הלילה.

"אני מחלצת אנשים ורואה גופות ואת כל מה שהשטן עשה שם. לצערי, אין לי אפשרות לעצור בשביל כבוד המת רק לנסות להציל את מי שאפשר, בסוף בסוף אנחנו מגיעים למסיבה ומאתרים ניצולים עד אור יום, אנשים הסתתרו בכל מיני מקומות".

לקראת אור הבוקר כבר לא אותרו ניצולים ושפרה והצוות שלה התחילו לאסוף גופות בערמות "מצאנו עגלה שהייתה שם רוקנו אותה ובעזרת אלונקה שמצאנו העמסנו גופות".

שפרה מתארת כי היא לא פעלה על אטומט, ולא הייתה מנותקת, היא הבינה מה שהיא רואה והייתה בזעזוע עמוק, אבל כן חיפשה איפה היא רלוונטית ואיפה היא הכי יעילה כדי לעשות את מה שנכון. "עד היום לא הפסקתי לעבוד, תוך כדי העבודה אני מבינה שאנחנו עוברים משהו פסיכי אבל זה קריטי שנמשיך, עדיף להיות עסוק ולהיות בעשייה אם לא, זה מורכב יותר וקשה יותר".

(שפרה בעוטף ,צילום: רפי בביאן)

"תמיד יקומו עלינו לכלותינו, אבל צריך לזכור שתמיד ניצחנו"

שפרה מזדעקת על מה שקרה ב-7.10 "מאד מאד מכאיב, מתסכל, מצער איך זה קרה לנו. אנחנו צבא גדול עם הטכנולוגיה הכי חכמה איך זה קרה לנו?! זה הפתיע את כולנו. כשאתה במערכת אתה נערך להתקפה משולבת, ירי טילים תוך כדי חדירה אבל אף אחד לא האמין את העוצמות ואת האכזריות שלא חשבנו שקיימת ובמקביל גם כמות אדירה של מחבלים, לא נערכנו לזה"

על אף המחדל וחוסר ההיערכות למצב פתע שכזה מתארת שפרה כי כל הזמן היתה תקיפת נגד "מההתחלה אנשים נלחמו בכל מה שהם יכלו, כיתות כוננות, רבש"צים שוטרים כל הזמן הייתה תקיפה. בכניסה של המחבלים הם היו המומים שהם לא ישר חטפו מהצבא. מול ילדים ונשים הם היו חזקים אבל מול כוחותינו ידנו הייתה על העליונה, האזרחים חיכו הרבה שעות להצלה כי היו המון זירות של מלחמה במקביל, כל אחד נתקל בזירה אחרת"

שפרה מסתכלת קדימה ומציינת את המסר שאנחנו צריכים לקחת מכל האירוע "חשוב לנו כעם, כמערכת ללמוד את הלקח, כל מי שחשב שאנחנו חסינים אז לא, תמיד יקומו עלינו לכלותינו, זה לא ישתנה ולא יעלם מהעולם רק חשוב שנזכור שתמיד ניצחנו. יש גם צמיחה מתוך המשבר, אחרי השואה צמחנו מאד כעם וזה נתון מעודד לזכור בתקופה קשה שאנחנו ננצח השאלה באיזה מחיר והשאלה כמה נפרגן ונעודד אחד את השני".

(צילום: באדיבות המשפחה)

"האויב שלנו בחוץ ולא בפנים"

"אהבת חינם זו לא מילה גסה, ולא קלישאה זה באמת מחזק אותנו. כל התרומה שהיתה לכל העם והרצון לעזור אחד לשני זה מראה שכולם רוצים להיות חלק וככה נעמוד על הרגליים. חשוב לזכור: האוייב שלנו בחוץ ולא בפנים".

לבסוף, שפרה מדברת על המגזריות "כואב לי שבגלל שאין לי כיסוי ראש ואני לובשת מכנסיים לא מתייחסים אלי כאל אישה מהמגזר, ישר מייתגים אותי בצורה אחרת והילדים שלי לומדים במוסדות הכי דתיים לאומיים".

על התיוג האוטומטי שיש בכולנו שפרה משתפת בסיפור "באחד הקורסים שבו השתתפתי ישבה לידי אישה חרדית, קצינה במשטרה, כשהמרצה שמע שפרה עם עשרה ילדים הוא פנה אליה כי היא התאימה לסטיגמה.  אנחנו עדיין מאד מתויגים והחלום שלי זה שיראו אותנו מעבר, אני לא פחות דתיה מאלו שכן, אני רוצה לשבור את התיוג הזה שלא אומר עלינו הרבה, יהודי זה מספיק מגזרי לא צריך להוסיף".