דגנית פלח, היא ראש מדרשה לבנות בשדרות, מפרוץ המלחמה דגנית מתארת כי המדרשה והבנות עוברות ממקום למקום ללא פתרון זמני עד שיוכלו לחזור לעיר והמדרשה נמצאת במצוקה "נפלנו בין הכיסאות ואנחנו נודדות ממקום למקום, המדרשה היא מענה רוחני אמיתי שכל כך נחוץ היום".

"עד שאחרונת הבנות לא יצאה משם לא הייתי רגועה"

דגנית חוזרת לרגע פרוץ המלחמה ומתארת מה עבר על הבנות במדרשה, היא אישית גרה באופקים ולא הייתה עימן בשמחת תורה אך ניסתה לתפעל את הכל מרחוק "בשמחת תורה הגיעו כל בנות המדרשה (שהן 58 במספר), וגם הבוגרות לחגוג את החג באווירה של תורה בישיבה. המגורים של הבנות קרובים מאד לבניין המשטרה בעיר וכשהתחיל הבלאגן דאגתי מאד, הבנות היו סגורות בתוך הדירות, בלי אוכל, במתח גדול, ההורים שלהן היו בלחץ מהמצב ואנחנו ניסינו מרחוק לדאוג שיוציאו אותן מהעיר ככה בפינצטה".

דגנית מתארת כי חלק חוו את השבעה באוקטובר מאד מקרוב, חלקן ניסו לרומם את עצמן תוך כדי עם שירים, אמונה וביטחון "למרות שגם אצלנו באופקים היה קשה מאד, הראש שלי היה שם, עד שאחרונת הבנות לא יצאה משם לא הייתי רגועה".

"לא היה לאן לחזור, העיר נסגרה, כולם בבית מלון ולנו אין פתרון"

הבנות חזרו לביתן לשבוע של בין הזמנים, בא' חשון הן היו אמרות לחזור ללימודים אך לא היה לאן לחזור "העיר סגורה, פינו את כולם לבתי מלון אבל לנו לא היה מענה. בסייעתא דשמיא קיבלנו הזמנה מהמכללה בירושלים לבוא להשתכן בחדרים של הסטודנטיות שלא חזרו עוד ללמוד וגם הקצו לנו כיתה. הרבנים שמלמדים במדרשה פונו לירושלים וזה היה פתרון טוב".

אבל אחרי שלושה שבועות בלבד המדרשה נאלצה לעזוב. ושוב הן לא ידעו לאן "התייעצנו עם מנכ"ל העמותה, המדרשה היא תחת חסותה של הישיבה בשדרות. הישיבה היא מבנה ממוגן, גם החדרים וגם הבית מדרש, במדרשה אין כזה מיגון ולא נמצא לנו פתרון"

דגנית מספרת כי הבנות הצטמצמו לשלוש דירות במכללה ירושלים, כ-20 בנות בכל דירה, אך אחרי שבועיים נוספים שדחקו את השעה היו צריכות לעזוב סופית.

מאז מנהלת המדרשה, מנוחה ידלר ודגנית עושות בירורים וטלפונים לאן אפשר לעבור, מנוחה נפגשה עם סגנית עיריית ירושלים חגית משה שהעלתה רעיונות שלא צלחו, והרגישה כדבריה "כעני העומד בפתח" היא מתארת את המחדל "אין תקצוב מהמדינה, בהתחלה קיבלנו 100 ש"ח לבת ליום ויכולנו להסתדר, אבל אחר כך משרד התיירות ביטל את זה. ואנחנו עוד משלמים שכירות על הדירות בשדרות ומשכורות לרבנים"

"בנות באות למדרשה לבנות את עולמן הפנימי, אי אפשר לעצור באמצע תהליך"

דגנית עוצרת את השתלשלות הסיפור ועוברת לספר על המדרשה "אי אפשר לעצור את התהליך באמצע, בנות באות אלינו לשנה לבנות את עולמן הפנימי, להכיר את עצמן, את התפקיד שלהן בעולם. כל הנשים המדהימות שמחזקות את העם מול האבדן שהן חוו, זה נשים שגדלו על תורה של אומה, חייבים לחזק את הרוח בעם, את הלימוד לשם מה ובשביל מה אנחנו פה. ואת זה הבנות באו לברר לעצמן בשנה הזו, זהו תהליך שבו הן מכינות את עצמן לחיים נדבך על גבי נדבך".

הבנות מחכות לחזור למדרשה אך כבר חלקן מיואשות מהמעברים הבלתי נגמרים ומהחוסר יציבות, "הן גם באו במטרה לחיות בשדרות, להתחבר לקהילה ופתאום הן כל כך רחוקות"

סבא של אחת הבנות הציע כי יעברו לאולפנת טליה בירושלים "אולפנת שדרות לומדת שם אז לא היה מקום בכיתות לכן קיבלנו את בית הכנסת, שכרנו עוד דירה בשכונת גבעת מרדכי, שיפצנו עוד מקום אבל לא מצאנו יותר, ונכון להיום יש שש בנות שמסתובבות ממקום למקום עם מזרונים".

"ביטלנו את הימים הפתוחים לבנות שרצו לבדוק לשנה הבאה"

בשבוע שעבר התחילו המדרשות בארץ את תהליך הקליטה לשנה הבאה "לכל הבנות שנרשמו לימים פתוחים ביטלנו או דחינו את ההרשמה, כי אין לנו לאן להביא אותן לבדוק". דגנית מתארת בכאב "לא מבינים את הכח של מוסד כזה שנותן שאיפות ורוח, ועולם ערכי עם אידיאלים של מוסר ותורה וארץ ישראל. קשה למצוא את עצמך כעני שמתחנן לתנאים מינימליים"

דגנית דפקה על דלתות של שרים ואנשי תקשורת אך לא קיבלה מענה והיא זועקת "מי גידל את האריות שנלחמו בעזה? בתים ונשים מאמינות שחיות שאיפות של גודל, של כלל, זה שנים של חינוך, זה לא צץ סתם". המדרשה שלא כמו אוניברסיטה לא יכולה להשלים פערים שפוספסו או בלשונה של דגנית "זה שנה שהן מקדישות להעצמת הביטחון העצמי וברור השקפת העולם, זה לא חומר שאפשר להשלים בסמסטר הבא"

המדרשה מבקשת מקום בירושלים

המדרשה נכון לכרגע צריכה מקום להשתכן בירושלים, כיון שהרבנים שמלמדים במדרשה פונו לבתי המלון בעיר. העיר שדרות עוד לא מוכנה לקליטת תושבים וגם ההורים והבנות לא מרגישים בביטחון לחזור.

דגנית מסכמת "במוסד של המדרשה מתגוררות בנות שהן לא תושבות שדרות לכן זה נופל בין הכיסאות, אבל 12 בוגרות שלנו התחתנו וגרות בעיר בזכות המדרשה, הן מעניקות המון לשדרות, יש פה חיזוק והוספה של חיים לעיר. זהו מוסד של העיר וצריך לתת את הדעת עליו, הוא לא הולך להעלם,  אין לי ספק שיכול להימצא פתרון "