ישבתי באחת מארוחות הביצה,
אלו שלא תמיד אני מרגישה שיש לי כוח אליהן.
כי הציפייה הזו, שכל הזמן נמצאת איתי,
שאולי עכשיו אני אפגוש אותו,
את בחיר ליבי.
הציפייה הזאת, לא עוזבת אותי, וקצת מתישה.
וכבר הפסקתי לנסות ולנחש האם הציפייה הזו טובה,
או לא.
כי ממילא, אין לי שליטה עליה –
היא תמיד נמצאת שם ממתינה.

הציפייה הזאת מלווה אותי לכל מקום שאלך,
כן, גם כשאני הולכת לזרוק את הזבל.
המחשבה שהוא יצוץ לו מבין השיחים
(תמיד ליד הפחים יש שיחים לא?),
אך הוא כולו מדיף ריח של הוגו בוס,
והוא יסתכל בעיני,
ואני אז אביט בעיניו, ונדע!
ויחד נפסע אל עבר השקיעה,
כותרות סיום ומוזיקה סוחפת, הסוף!

אז כמו שאמרנו, בכל ארוחת ביצה,
אני מצפה, ומתאכזבת.
סוקרת אט, אט את היושבים לשולחן.
בהתחלה הסקירה מנקה את הבנות שיושבות,
אח"כ הסקירה מוותרת על הבנים שאני כבר מכירה,
וניצלו או לא את זכותם להציע לי לצאת עמהם,
כאן גם נשמטים הבחורים שתפוסים.
ואז מתחילה הבדיקה המדוקדקת של הרווקים החדשים.
אני מסמנת לי בראש איזה וי או איקס בלתי נראים,
ומקווה או לא, שמי מהם ירצה את מספר הטלפון שלי בתום השבת.

בכל מקרה, בארוחה הביצתית הזו לא קרה כלום,
גם לא חשתי שהיה פוטנציאל ובכ"ז הייתה ארוחה נעימה.
עד לרגע שבו אחת הבחורות, הצעירות שבחבורה,
החלה לספר על חוויותיה מדייטים הזויים שהיו לה.
היא הייתה מאוד משעשעת ומצחיקה,
ומי שהאזין לה, לא יכול היה שלא לתהות האם הבחורים הם מוזרים?
או שאותה בחורה מקסימה ככל שתהיה,
מציבה איזשהו רף שלא ניתן לעבור אותו,
במודע או שלא במודע.

ומצאתי את עצמי מסתכלת עליה ועל סיפוריה
ומרגישה כאילו אני מביטה באיזושהי מראה היסטורית,
שמשקפת לי ימים עברו.

בהם, גם אני, הייתי מתנהגת בדיוק כמוה.
ועל כל שטות הייתי מנפנפת בחורים,
או פוסלת אותם.
זה חייך עקום, זה חייך לא במקום.
זה מלנכולי מדי, זה מקטר יותר מדי על העבודה.
ישבתי בדייט כמו בוחן נהיגה,
שמחפש איך לא להעביר את הבחור את הטסט.

ואם רוצים לשלול מישהו, צריך רק לחכות.
הוא כבר יעשה איזושהי טעות,
שתוכלי להצדיק את זריקתו.
לאמא, לחברות שלך.
אח"כ הסיפור הזה עשוי להפוך לסיפור קאלט שתספרי לחברות.

באותה ארוחה גם ישב בחור, שהחל זועק:
"אתן הבחורות, שום דבר לא טוב לכן!
הבחור שוכר דירה בביצה, מיד אתן אומרות שהוא לא יתחתן.
הוא גר אצל ההורים, אז סימן שהוא דפוק.
יש לו רכב, אין לו רכב!
וכמה אתן מבררות? יש בחורה שעוד מבררת עליי משנת 2009".

ובפעם הראשונה בחיי, לא היה לי מה להגיד לו,
ובעיקר חשבתי שהוא צודק.
כי כשמחפשים סיבות להגיד לא, מוצאים.

אבל שמחתי להבין שהיום אני כבר לא מתנהלת באותה הצורה,
כמו אותה נערה צעירה שהייתי, והיא עדיין עודנה.
שעשיתי מאז ימי הדייטים הראשונים שלי, דרך ארוכה.
אני חושבת שסוף-סוף אחרי כל השנים הללו,
אני מוכנה.