אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרב אבינר: אוצר בית דין או היתר מכירה?

לקראת שנת השמיטה מפרט הרב שלמה אבינר את האפשרויות השונות לצריכת פירות בשנה הבאה. היתר מכירה, אוצר בית דין או מצעים מנותקים. הכל חוץ מ'יבול נכרים' שהוא נבלה נוראה ומזכיר: "אל תחמיר על חשבון אשתך"

הרב אבינר: אוצר בית דין או היתר מכירה?
  (אילוסטרציה פלאש90)

קרבה שנת השמיטה, המצוה הכל-כך חביבה, ככל מצוותיה של תורה, השנה האהובה, כמו ששבת אהובה. אך מה נאכל בשנה זו?

השאלה כבר נשאלה בתורה עצמה. והתשובה: "וציוויתי את ברכתי". אך זה כאשר שמיטה היא מן התורה, כלומר כשכל השבטים יושבים במקומם, במהרה בימינו.

אם כן, פתרון הביניים של גדולי עולם החל משנת תרמ"ט, שחודש משנה לשנה, ובוסס היטב על ידי מרן הרב קוק בתר"ע הוא היתר מכירה, קל וחומר ממכירת חמץ שהיא איסור תורה, או מכירת מבכירות בגלל קדושת בכור, או היתר עסקא לגבי ריבית.

היתר המכירה אינו מתיר כל דבר, אך זהו פתרון כלל-ישראלי עצום. זהו היתר ברור וחלק ופשוט, והלוואי שכל פעם שפוסק אומר: מותר, זה יהיה ברור כמו היתר המכירה. אמנם יש גדולי ישראל שחלקו , אבל כדי שיהיה מה לאכול, הם נכנסו להרבה מאוד דוחקים הלכתיים מסובכים וקוּלות רבות, וכאן יש רק קולא אחת פשוטה.

לכן בשום פנים אין לפגוע חלילה ואין לפקפק חלילה בהיתר המכירה. אבל אפשר להוסיף עליו, ולהיות מעלים בקודש בקיום השמיטה.

וזה עניינו של "אוצר הארץ" אשר דואג גם לצרכנים יחד עם חיזוק החקלאות היהודית – שהוקם על ידי הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, המבוסס על כמה פתרונות:

א. "אוצר בית דין" כאשר החקלאי הוא שליח בית דין, ולירקות יש קדושת שביעית.

ב. ירקות משנה שישית שאוחסנו.

ג. מצעים מנותקים.

ד. פירות הערבה (על פי גבולות "אדמת קודש") והנגב המערבי ("גבולות עולי מצרים") בצירוף להיתר מכירה.

לכן אנו ממליצים מאד לכל בית ישראל להירשם ל"אוצר הארץ" (יהיו פרסומים כיצד לעשות זאת), ואנו מקווים שלא יהיה יקר יותר מכל שנה, ואם זה יקר יותר, אז לצעוק ולמחות, (אך לקחת בחשבון שבהליכות מסחר, רשתות גדולות נוהגות לסבסד מוצרים מסוימים כדי למשוך קונים ולהרוויח הרבה על מוצרים אחרים).

יבול נכרים – נבלה נוראה

כמובן, אם התוצרת היא עם קדושת שביעית, יש כמה הלכות שיש להיזהר בהן, אך כמה גדולה היא המצוה וכמה גדול הוא האושר לאכול פירות קדושים.

רק שימו לב שפתרון אחד חסר בכל הרשימה הנ"ל – פירות גויים. זו ודאי נבלה נוראה לקנות פירות מגויים ולפגוע בחקלאים היהודים. אמנם אם אלו פירות שכל השנים קונים מגויים, אפשר גם בשנה זו, אך זה נדיר מאד ואולי לא קיים כלל. אך אם לא כן, הרי זו, כאמור לעיל, נבלה.

וזו לשונו של מרן הרב קוק:

"עטי תִרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניַם, ועיניהם תלויות למחיתם ע"פ פדיון העצים [הענבים], הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי המחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים , ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים.

אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמתית שיש בעניין זה. יראה נא כבוד גאונו לתקן את המעוות כפי היכולת" (אגרות הראיה, אגרת שטז, ועיין גם אגרת שה ואגרת שיח).

שאלה

אוצר בית דין בשנת השמיטה – האם חייבים? כמה צריך להתאמץ כדי לקנות?

תשובה

לאוצר בית דין יש מעלות מסוימות על היתר מכירה, אך כבר נפסק שמותר לעשות היתר מכירה. אם כן, לקנות דווקא אוצר בית דין זו חומרה. זו חומרה ככל חומרה אחרת- כל אחד מחליט אם הוא רוצה להחמיר או לא. כמובן, אדם לא חייב להחמיר. לומר שאדם חייב להחמיר זו סתירה במילים, כי מהות חומרה זה דבר שלא חייבים. במקרה שאוצר בית דין עולה יותר כסף, אדם לא חייב להוציא יותר כסף, אפילו יש לו את הכסף הדרוש.

ע"פ רוב הפוסקים, כל עניין שמיטה בימינו הוא מדרבנן. אמנם יש מעט פוסקים שאומרים שבימינו שמיטה מדאורייתא, אך כנגדם יש מיעוט פוסקים שאומרים שאין חובה בכלל לשמור שמיטה בימינו, אפילו לא מדרבנן. אם כן, שמיטה בימינו היא מדרבנן. כמובן צריך לקיים מצוות דרבנן בחרדת קודש, אבל לא בטוח שצריך להחמיר במצוות דרבנן. כתוב בשולחן ערוך שרק ירא שמים המוחזק ומפורסם בחסידות יניח תפילין של רבינו תם (שו"ע או"ח לד ב-ג. אלא אם כן זה מנהג כל הקהילה, ואז אין זו יוהרה (ברכ"י שם אות א)) אף על פי שתפילין זו מצוה מן התורה, רבים מבינים שהם לא במדרגה להחמיר בה ולשים תפילין של רבינו תם. קל וחומר במצוות דרבנן כשמיטה בימינו- זו לא מדרגתנו להחמיר לקנות דווקא אוצר בית דין. גם אם אוצר בית דין הוא דבר טוב ויפה- צריך, כמו כל דבר, לראות אותו בפרופורציה הנכונה.

שאלה נוספת בעניין שמיטה היא האם מדובר על הצרכן או על החקלאי? כל החשיבות של היתר מכירה ואוצר בית דין היא לפרנס ולעזור לחקלאים, שזה דבר חשוב. הרי לצרכנים אפשר לייבא מחו"ל. לכן, צריך לשאול מה יותר מועיל לחקלאים – היתר מכירה, אוצר בית דין, או שניהם? מבחינת העבודה עצמה בשדה אין שינוי, החקלאי נוהג אותו דבר. רק שבהיתר מכירה נחשב חקלאי פרטי ובאוצר בית דין נחשב שליח בית הדין. מבחינת השיווק יש הבדלים- יש חקלאי שמעדיף היתר מכירה כי הוא משווק לשווקים היתר מכירה ויש חקלאי שהוא שבע רצון מאוצר בית דין כי לוקחים ומשווקים בשבילו. יוצא שמבחינת כלל החקלאים אין שיטה שעדיפה על השנייה באופן מוחלט. אם כן, השאלה מה עדיף לקנות היא מבחינת הצרכן.

יש חומרות ששייכות לכל אדם ויש חומרות שמעבר למדרגתו. כמובן שלא חייבים להחמיר בכלום, אך יש חומרות שכדאי לכל אדם לעשותן. לעומתן, יש חומרות ששייכות רק לתלמיד חכם וצדיק. אדם צריך לדעת איזו חומרה מתאימה לו ואיזו לא.

כל עניין החומרות מובא בספר מסילת ישרים בפרק יד', מידת הפרישות. רק לאחר מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. גם שם, ההחמרה במצוות מובאת רק כחלק אחד מכל מכלול ענייני הפרישות, המורכב משלושה חלקים: א. לפרוש מכל תענוג שאינו הכרחי לחיים. ב. להחמיר תמיד בכל חומרה אפשרית. ג. להקדיש כל זמנו לעבודת ד'. אם כן, זו דרגה גבוהה ולא ידוע אם אנחנו בדרגה זו של פרושים שנבוא להחמיר.

מדברים אלו יוצא שהשאלה היא באיזה דרגה אדם נמצא בעבודת ד' שלו. לאדם יש משאבים מוגבלים והוא לא יכול להחמיר בכל המצוות, אנחנו רק בני אדם ואין לנו כוחות נפש וכוחות גוף אין-סופיים. אנחנו לא מסוגלים לנצח בכל הזירות, לחימה בזירה אחת מחלישה זירה אחרת. לכן צריך לרכז את רוב כוחותינו בדברים שאנו חייבים ולא בחומרות. אם החומרה באה בקלות אולי כדאי, אבל אם נצרכים הרבה מאמצים אז מבחינת עבודת ד' לא כדאי להחמיר.

כאשר אברך אחד שאל את הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, האם יש להחמיר לקנות אוצר בית-דין ולא היתר מכירה, השיב: "תשאל את אשתך, כי היא סוחבת את הסלים". החנות שבה מכרו אוצר בית דין הייתה יותר רחוקה, אז החומרא תהיה על חשבון אשתו שתצטרך ללכת יותר רחוק. איך יכול להיות שאדם בוחר בחומרה ואשתו צריכה להתאמץ לקיימה?!

הרבה פעמים כששאלו את הג"ר אברהם שפירא אם להחמיר במשהו, הוא היה עונה: "אל תהיה עצבני". הרבה פעמים הוא ראה את הנטייה להחמיר כעצבנות.

צריך להעריך את כמות המאמץ בעשיית חומרות שונות ומזה לדעת אם אנחנו משקיעים על זה כוחות נפש או לא. בספר מורה נבוכים, אותו כתב הרמב"ם לתלמידו שהיה אדם עליון, אומר הרמב"ם שנזיר הוא קדוש. אבל בספר משנה תורה, אותו כתב הרמב"ם לכלל ישראל, כולל תלמידי חכמים בעלמא, אומר הרמב"ם שאדם שנודר להיות נזיר הוא חוטא. כי להוסיף איסורי נזירות זה למעלה ממדרגת אדם ות"ח רגיל. אדם צריך לדעת לאיזו מדרגה הוא שייך ולהשקיע את כוחותיו במדרגה שלו.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
שמיטה בזמן הזה לרוב הפוסקים לא דאורייתא -
משה | 20-08-2014 23:44
החיוב מתקנה לא ברורה! עוד סיבה להתיר - פעם עיקר העבודה הייתה האדמה. היום שביתת האדמה לא משמעותית, אבל א"י היא דאורייתא לכולם - קודם תתיחסו למולדת כמו שצריך. לא תצהירו עליה כשטח כבוש, מה שגורם לכל הצרות שלנו היום. אי להחמיר במה שמותר ולבטל לגמרי מה שאסור - הרי כך בדיוק היה לפני השואה באירופה!
2
האם כשרוב ישראל על אדמתם אין החובה מדאוריתא ?
יוניו | 31-08-2014 12:45