דילמה אמונית שאני מתחבט בה כבר תקופה, ואשמח להציע אותה לפני גולשי האתר. למי אנו, כיהודים מאמינים, אמורים להרגיש קרובים יותר – למוסלמי מאמין שהורג חפים מפשע בשם 'אללה', או לאירופאי מתורבת שמצהיר על עצמו בגאווה כאתאיסט גמור? הקונפליקט ברור.

מצד אחד, האמונה היא הבסיס של היהדות והמוסלמים מאמינים באלוקים, ואינם מוגדרים לפי ההלכה כעובדי עבודה זרה. מאידך, וכי ניתן להזדהות עם דאעש שרוצחים ילדים באכזריות מטריפה, חוטפים נשים למטרות נלוזות, ומתגאים שהם עושים זאת בשם האמונה? האם העובדה שדת האסלאם אחראית לרוב מקרי הרצח ההמוני שמתרחשים בעולם כיום, לא מלמדת על דת מעוותת? האם אמונה חולנית, אלימה, אינה גרועה יותר מכפירה ליברלית, המקדשת את כבוד האדם?

רבה לשעבר של בריטניה, הרב פרופסור יונתן זקס, מתבטא בעקביות בעד שיתוף פעולה בין-דתי. מדבריו נראה, לכאורה, שהמכנה המשותף הבסיסי הוא האמונה, פחות משנה איזו, הנלחמת בכפירה המשתוללת בעולם. אך אנו במזרח התיכון רואים את הנזק של אמונה מוטעית, את ההרס שיוצרת דת שמגדירה אלימות שיטתית כדרך לגיטימית להעביר אנשים לאמונתה. קשה לנו לומר, העיקר האמונה. להרגיש קרובים יותר, השקפתית, למתאבד מוסלמי שצועק 'אללה אכבר'.

נדמה, שעל מצבים שכאלו המציאו את המשפט, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. אוי לנו אם נרגיש קרובים יותר לאתאיסט מערבי שכופר בקיומו של נותן תורתנו, אך גם אוי לנו אם נרגיש קרובים יותר למנסחי האמנה הניאו-נאצית של החמאס, הקוראים להרוג יהודים בשם הדת.

איני יודע מהי ההרגשה שצריכה להיות ליהודי מאמין, אך נראה לי שאם עם ישראל רוצה אי פעם להתקדם לקראת ייעודו המקורי וסיבת קיומו, להיות אור לגויים – השלב הראשון במסע הארוך הזה הוא לברר, לעצמנו, את היחס הפנימי לאידיאות השולטות בעולם. אם אנו רוצים להשפיע אמונה על המערב וחמלה על האסלאם, שומה עלינו להבין קודם כל איזה חטא גרוע יותר.