החזרת החטופים ומסירות נפש במלחמה - סרוגים

החזרת החטופים ומסירות נפש במלחמה

השאלה המרכזית שעומדת בפנינו היא, מהו היחס ומידת אחריותנו הציבורית לחטופים ועד כמה נדרש לסכן חיילים בכניסה קרקעית או לחילופין האם נכון להיענות לסחיטת החמאס

author-image
החזרת החטופים ומסירות נפש במלחמה
  (צילום: הדר בן שעיה)

ימי הלחימה הולכים ונוקפים, ההתגייסות של הלוחמים ושל החברה הישראלית לתמיכה בהם מעוררות התפעלות מעוצמות החיים, הסולידריות והערבות ההדדית הישראלית שאין לה אח ורע בשום חברה אחרת בעולם. ומול זה ציפייה דרוכה מלווה את הציבור הישראלי לשלב בו צה"ל יכריע לכדי אבק את ארגוני הטרור הרצחניים בחבל עזה, ויחזיר לנו את זקיפות הקומה הראויה לנו.

והנה זה מכבר מתחילים להישמע קולות על ההשלכות הצפויות מלחימה מאסיבית, והחרדה הטבעית והמתבקשת לשלומם של החטופים. בשורות הבאות אבקש לשרטט באופן כללי את היחס ההלכתי והמוסרי לסוגיה רגישה זאת.

השאלה המרכזית שעומדת בפנינו היא, מהו היחס ומידת אחריותנו הציבורית לחטופים ועד כמה נדרש לסכן חיילים בכניסה קרקעית או לחילופין האם נכון להיענות לסחיטת החמאס לשחרור מחבלים כלואים כדי למנוע את הוצאתם להרוג.

יש לכך השלכות רבות ואף מן הסתם לא תרחק השעה והתקשורת תתחיל לקדם אג'נדה 'יונית' ופסבדו הומניטרית, שעשויה לחלחל בקרב הציבור הרחב ובפרט בצבא ולזרוע מבוכה.

להזכירנו, סוגיה זאת נדונה כבר בשנת תשל"ו סביב חטופי אנטבה, בו נחטף מטוס צרפתי לאוגנדה ע"י מחבלים גרמנים ופלסטינים ימ"ש ובו 105 נוסעים יהודים שהוחזקו כבני ערובה. החטופים באו בדרישה לשחרור בני הערובה בכך שישוחררו מעל 50 טרוריסטים הכלואים בישראל ובמקומות אחרים, ואם לא תענינה דרישותיהם בהקדם יוציאו להורג את החטופים. מעבר לכך שפרשייה זאת טלטלה את העם היהודי בכללותו, היו בו היבטים פוליטיים ואסטרטגיים וכמו כן אף מוסריים והלכתיים.

בעולם הרבני היו שתי דעות מרכזיות מפורסמות החלוקות ביניהן, איך נכון וראוי להתייחס לדרישת החוטפים, אחת של הרשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל שפסק שצריך להיענות לחוטפים מפאת פיקוח נפש עכשווי ולא לחשוש לתוצאת שיווצרו מהמחבלים המשוחררים שזהו חשש לפגיעה עתידית.

הרב יוסף כדרכו גיבה את פסיקתו במקורות רבים ממכלול הספרות ההלכתית ובמסקנתו כתב "עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג .. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן".

במאמר ארוך ולמדני חלק עליו חבר ביה"ד הגדול וראש ישיבת 'מרכז הרב' הרב שאול ישראלי זצ"ל, שסבר שהיענות לסחטנות החוטפים אינה חשש רחוק אלא סכנה ודאית ממשית, ולכן השיקול צריך להיות ציבורי ורחב יותר שלא מסכן את מדינת ישראל כפי שכותב בסיכום דבריו: "ובמלחמה כאמור אין אנו מביאים בחשבון כלל את האפשרות של סכנת אבדן נפשות ושיקולי פיקוח נפש אינם קיימים כלל. על כן אם הייתה קיימת אפשרות לפדותם ע"י שחרור המחבלים ולא להסתכן בשעה זו כלל, מכל מקום מאחר שהיה עליהם הדין של מלחמת מצווה מגדר עזרת ישראל מיד צר, החובה והמצווה לצאת עליהם למלחמה ללא נפקא מינה אם קיימת דרך הצלה אחרת, דרך כניעה. כי כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל, וממלא יש בזה גם חילול שם שמים, ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עמה".

גישתו ההלכתית של הרב יוסף ונימוקיה, מסתבר, שלא עמדה במבחן המציאות והדברים מדברים מתוך עצמם בכותבו בתשובתו "ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל, לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי". גם בתשובתו על מסירת שטחים מא"י עבור שלום, כזכור גם שם הרב ישראלי חלק עליו, וכנראה הרב יוסף חזר בו בסוף ימיו.

בכל אופן, הגישה הראויה צריכה להיות מתוך מבט ציבורי רחב שרואה את טובתה של החברה הישראלית ולא מונע מאמוציונאליות פרטית, בשעת מלחמה המבט מתרומם לישועת הכלל וטובתו, אין כאן התעלמות מכאבו של וצרתו של הפרט אלא שחוסנו ועתידו של היחיד תלוי ועומד בשלמותו של הכלל ולפעמים על הפרט לחרוק שיניים זמנית.

השיקולים בעת מלחמה אינם יכולים להצטמצם לרגשות הפרט על החברה להתרגל לשפה חדשה, כללית וציבורית יותר, גם במחיר רווחת הפרט ובעידן הפוסט מודרני זהו מאמץ כפול.

סוגיה נוספת בעניין, האם קיימת חובה על חיילי צה"ל להסתכן בהצלת החטופים ומה מידת החיוב והסיכון. דילמה זאת נכונה גם למכלול הלחימה כיום מול חבר המרצחים. בשאלה רגישה וקיומית זאת דן בכמה מתשובותיו הרב אליעזר וולדינברג זצ"ל בשו"ת 'ציץ אליעזר' ומכריע כי במלחמה אין דין של 'וחי בהם' ולא של 'חייך קודמים לחיי חברך' הנכונים במצבי חיים שגרתיים.

הרב וולדינברג כותב על דברי הרמב"ם המפורסמים בהל' מלכים, "כך הדין שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו עי"כ בוודאות לידי ספק סכנה, ולא רק כשחברו נמצא בסכנה ודאית, אלא גם לרבות אפילו כשנמצא בספק סכנה".

הדברים הנ"ל כיווני מחשבה בעלמא, כמובן ההכרעה ההלכתית והמוסרית נתונה לרבנות הצבאית ולעומד בראשה שבוודאי נועצים בגדולי התורה שהמדיניות האסטרטגית של צה"ל אינה זרה להם. ככל שסוגיה זאת תהא בהירה בקרב הרבנות הצבאית ותגלה מנהיגות ואחריות, היא עשויה להשפיע על הדרג הצבאי ומקבלי ההחלטות. בציפייה לישועה ולהכנעת זרוע הרשע.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו