"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
את הפסוק המכונן הזה אמר משה רבינו, המנהיג והרמטכ"ל של עם ישראל בדור הראשון, בדרך לכניסתם לארץ.
כיום, כשאנחנו קוראים 'שמע ישראל', אנחנו כביכול נכנסים ביראת כבוד לנעליים הגדולות של משה, ופונים אל עם ישראל כולו, להזכיר לו (כלומר: לנו) את מקור כוחנו הלאומי.
וזה פירוש הפסוק על פי פשוטו: "שמע [עם] ישראל, ה' [הבורא, הוא] אלוקינו [כלומר: צור ישראל וגואלו], ה' אחד" [הוא שולט על כל העמים ואלוהיהם, והכל מאתו].
ומכיוון שה' הוא מקור כוחנו הלאומי, והוא יתן לנו את הכוח לנצח את אויבינו, על כן צריך לעבוד אותו בקיום מצוותיו (ויהיו המצוות חקוקות על לבבנו על ידי ארבעת המצוות הנוספות המתוארות בפרשת 'שמע'), ונשמר שלא ללכת אחרי אלוהי העמים ולעובדם. קיום התורה במלואה (בדגש על המצוות החברתיות והלאומיות) הוא החוסן הלאומי של העם אשר ה' שוכן בקרבו.
*
בברכה הקודמת לקריאת שמע, אנו מבקשים: "אלוהי עולם, ברחמיך הרבים רחם עלינו, אדון עוזנו, צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו".
מה עומד מאחורי המשפט הזה? מדוע הוא נכנס באמצע ברכת 'יוצר המאורות', העוסקת לכאורה רק במאורות?
לפי דעתי המשפט הזה הוא תרגום מדויק של הפסוק 'שמע ישראל' אותו נקרא לאחר הברכות. וכך ניתן לפרש את הדברים:
"אלוהי עולם [- ה' אחד], ברחמיך הרבים רחם עלינו, אדון עוזנו, צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו" [- ה' אלוקינו].
והנה גם בהמשך הברכה אנחנו משתמשים שוב במטבעות הלשון הללו:
"תתברך לנצח צורנו מלכנו וגואלנו". מפני מה אנו משתמשים דווקא בביטויים הללו? גם הם מיוסדים על הקריאה שאנו עומדים לקרוא לאחר הברכה הזאת: "ה' אלוקינו!"
*
במשך הדורות של החורבן והגלות הפך הפסוק 'שמע ישראל' להיות מילה נרדפת ל'מוות על קידוש השם'. מליוני יהודים נשאו אותו על שפתיהם בשעה שהובלו למוות באינקוויזיציה, בפוגרומים ובשואה.
כאן צריך להעיר כי המושג "מוות על קידוש השם" הוא במידה רבה אוקסימורון. מוות של יהודי הוא חילול השם גמור, אין שום כבוד לה' כשבניו ועבדיו מתים. "למה יאמרו בגויים איה אלוהיהם?" כשיהודי מת אנחנו אומרים 'קדיש' כדי למלא את חסרון כבוד השכינה. אז מהו ה'קידוש השם' שיש במקרים כאלה של מוות מתוך מסירות נפש? לא עצם המוות הטראגי, אלא הנאמנות האדירה של היהודי לאלוקיו שקדמה לו. אם כן יש פה קידוש השם וחילול השם מעורבים זה בזה.
מתי יש קידוש השם במלואו? כאשר עם ישראל מנצח את אויביו ומכניע אותם, זהו קידוש השם.
*
לאורך הדורות האחרונים (ועד היום) כשיהודי עמד למות הוא צעק 'שמע ישראל' כדי לבטא את נאמנותו המוחלטת לה'. אנחנו מכירים בכך שה' הוא מקור הכוח (- ה' אלוקינו), ובלעדי האמונה אין משמעות לחיינו. "ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך". המסירות הזאת אכן קשורה לתוכן הפסוק 'שמע ישראל', היא נולדת ממנו, אבל זה רק סעיף צדדי מתוך משמעות הפסוק. המשמעות המלאה של הפסוק היא אחרת לחלוטין.
הקריאה המתפרצת 'שמע ישראל' למול החרב המונפת היא עמוקה מאוד, אבל היא באה אחרי המשמעות הראשונה והמקורית של הפסוק, שנאמרת במקרים אחרים לגמרי. לא כשעם ישראל נמצא על סף מוות, אלא דווקא כשהוא עומד בפתחה של ארץ ישראל, ומניף את חרבו בגבורה מול אויביו הגדולים ועצומים ממנו.
'שמע ישראל' זוהי בעצם קריאת קרב. זוהי לא של אנשים שהולכים למות, אלא של חיילים שהולכים לנצח ולהביס את האויב.
*
בחומש דברים, שם מופיע פסוק זה, עם ישראל מתכונן לקראת המלחמות הצפויות לו בארץ כנען. הוא מתארגן לקראת הפגישה עם תרבויות נוכריות שעלולות לסחוף אותו, ועם מוסר מעוות של יושבי הארץ שמעבירים בניהם באש.
על הרקע הזה מבקש משה רבינו לחזק את רוח העם וקורא להם: ה' אלוקינו! ה' אחד! כלומר: ה' הוא מקור הכוח שלנו, ועל כן ככל שתתחזקו באמונה שלכם ותדבקו בה' – כך תצליחו לכבוש את הארץ ולמגר את אויביכם, וייטב לכם, ואף ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הטובה.
על התוכן הזה, המובע בתמצות בפסוק 'שמע ישראל', חזר משה עשרות פעמים ובהרחבה רבה באוזני עם ישראל בחודשים האחרונים לפני פטירתו, כפי שניתן כפי שניתן לראות בחומש דברים.
אם כן אפוא, "שמע ישראל" אינה זעקת חולשה ושבר הנשמעת על שערי מוות, אלא להפך: קריאה של חיזוק ועידוד, של גבורה וחיים. ה' הוא צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו, הוא "צור ישראל וגואלו"!
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זוהי הסיסמה הוותיקה של עם ישראל ושל צבא ישראל בדור הגאולה והבניין, במערכה על שחרור הארץ והגנתה.
=======
משה נחמני הוא חוקר תולדות גיבורי הציונות, מחבר הספר 'הגיבור הלאומי'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
