שמעון פרס מסיים את כהונתו בת שבע השנים במשכן הנשיא, וחותם ככל הנראה קריירה של יותר משישים שנה בפוליטיקה הישראלית.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנבחר לנשיאות, עשה פרס מיתוג מחדש, ומחתרן בלתי נלאה ולוזר אולטימטיבי הפך להיות דמות הנמצאת בקונצנזוס הישראלי, וזאת אחרי עשרות שנים של אנטגוניזם להן זכה בעיקר על סמך פעולותיו הוא.

מאבקי הכח במפלגת העבודה, ההפסדים בבחירות לליכוד, התרגיל המסריח שרקח עם דרעי להפיל את שמיר ומעל הכל הסכם אוסלו הארור שהביא לרציחתם של אלפי ישראלים ולהקמת ישות טרוריסטית המאיימת על 70% משטח ישראל הן מורשת פרס האמיתית.

בשנים האחרונת הפך פרס את עצמו במגולמניה הטיפוסית, לאיזה מנהיג עליון, טעמה הרע של מסיבת יום הולדת 90 שלו שנמשכה שלושה חודשים!, שברה שיאים של ראוותנות וחוסר מודעות עצמית.

במשך שש שנים וחצי התעלם פרס מיהונתן פולארד, המרגל הישראלי שנמק בכלא האמריקני, כשגם כאן, לא שעה פרס לתחינות לסרב לקבלת את מדליית החירות האמריקנית, בעוד לפולארד אין חירות. בתמורה העניק פרס את אות הנשיא לברק אובמה, אותו נשיא שמסרב כבר שש שנים לחון את פולארד.

אין תפאורה יותר מתאימה לשמעון פרס לרדת מהבמה הציבורית מאשר הסיטואציה אליה הביא את מדינת ישראל. בשעה שכוחות צה"ל נלחמים בעקשנות נגד המחבלים בעזה, כשעשרות אלפים מגויסים בצו 8, וקרוב לשני מיליון איש מאוימים בירי טילים, בדיוק כפי שחזה הימין לפני עשרים שנה, ופרס ביטל את אזהרותיהם בזלזול.

היום, בטקס מצומצם, ייבחר נשיא חדש – לאומי יותר, ערכי יותר, צנוע יותר – בתקווה שהחל מהערב שמעון פרס יחזור לביתו ויעשה קצת חשבון נפש.