הרב בני לאו לחבריו הרבנים: "אבדה לכם הבושה?"

  (צילום: יוטיוב / דמוקרטיוי)

אלפי דרשות יינשאו בבתי כנסיות ורבבות יהודים יאזינו ויבקשו לפתוח את סגור לבם. חברי הרבנים – אנחנו עומדים בימים שעיני רבים נשואות אלינו, שנעזור להם להתכונן ליום האחד והיחיד של סליחה.

בחודשים האחרונים ערכתי מסע להקשבה על כל אורכו של כביש 60 מדרום הר חברון ועד הר ברכה. פגשתי עשרות מכם לשיחה ושמעתי את תחושת האחריות לכלל ישראל בשנה הקשה הזו. רבים רבים מכם אמרו לי שלמרות התמיכה ברפורמה המשפטית נכון לעצור הכל כדי לחבר את עצמנו בחיבור עומק למרחבי החברה הישראלית באשר היא. חשתי שיש התעוררות לטובה למרות השסע הנורא שפוער את ישראל לפרודות.

ופתאום – בקמפיין אגרסיבי אחד הצלחנו לרסק את מעט האמון של הציבור. במקום להיות שוחרי שלום בית ואוהבי אדם הפכנו את התורה שבפינו לסם מוות. בלשון שמשקפת עולם נבוך הסכימו חלק מאיתנו לחתום על מסמך תועבה שמבקש למוטט את מערכותיה של המדינה. אפס כבוד למערכת הבטחון, אפס כבוד למערכת המשפט. ואני זועק לחבריי החותמים: רוממות התפילה לשלום המדינה בגרונכם וחרב פיפיות בידיכם?

כבר חודש אני מקבל "הוכחות" מאנשים שפועלים להתנער מהחלטת מערכות המשפט (מחוזי ועליון). חלק מהאנשים (ונשים) מלווים את משפחתו של בן אוליאל (את הוריו, אשתו ובתו) ומגוייסים למענם אם לא למענו. כותבת לי אחת מהמובילות את המטה הזה שהיא חקרה היטב את חומרי המקרה, השתתפה בכמה מהדיונים בבית המשפט "והגעתי למסקנה שעמירם הודה אך ורק בשל העינויים אותם עבר".

אבל מה אפשר לעשות שכל ההוכחות וכל הראיות היו לעיני שופטי ישראל והם הכריעו את דינו באופן מוחלט, וללא הסתמכות על העינויים שנעשו לו. האיש רוצח בדרגה המחפירה ביותר ובלשונה של הגמרא (בדף היומי של היום, קידושין מ) הוא "רע לשמים ורע לבריות".

על חברת כנסת גזענית של עוצמה יהודית הייתי מעדיף לא לכתוב. בעולם מתוקן היא אמורה להיות בשולי השוליים הסהרוריים של החברה הציונית. היא וחבריה חוגגים בכל פיגועי תג מחיר ומעודדים את הנוער המופלא שצומח לפרא. כך נראית בעיניהם גאולתם של ישראל. אבל כעת נשרכים אחרי החבורה הפראית הזו שובל של רבנים שמהם קיבלנו תורה, שעמם ישבנו בספסלי בית המדרש ושאיתם אנחנו מבקשים לייצר חברה מתוקנת ושלמה. רבנים שנחשבים למתונים שברבני הציונות הדתית. רבנים שכל תורתם עוסקת באחריות לכלל ישראל, שדרשותיהם מלאות בדיבורי אהבת ישראל ושרואים את עצמם כנאמני מדינת ישראל.

כבר חצי יובל שנים אנחנו פועלים ביחד במאמץ להדוף את השם הרע שהוציא ספי רכלבסקי על הציונות הדתית בספרו (רב המכר) "חמורו של משיח". כעת הספר זוכה לעדנה. כל המאמץ לטעון שספרו הוא פלסתר ונאצה כנגד הציונות הדתית מתמוסס אל מול העלבון שבקמפיין גיוס הכסף לטובת עמירם בן אוליאל. אלפי תורמים ובתוכם רבנים ואנשי חינוך בולטים מאשרים את הטענה שהציונות הדתית שינתה פניה ובחרה להתנכר למדינה.

כן, אין לזה פרשנות אחרת. כמו קיר הולך וגדל בין מדינת ישראל ומוסדותיה לבין הציבור הדתי הלאומי. פעם היה ברור כל כך שהציונות הדתית היא בשר מבשרה של המדינה, של הציונות, של התקווה. היה קיר הפרדה ברור בין נאמני המדינה לבין המנוכרים לה (הערבים מכאן, החרדים מכאן). כל מי שחי בציונות הדתית ידע שהוא בצד הנאמנים. כעת הקיר זז. המדינה נמצאת כאן והציונות הדתית נמצאת שם.

כן, חברי היקר הרב י"צ רימון. התרומה (האנונימית?) שלך היא עוד נדבך בקיר ההפרדה. כל הפלפולים הלמדניים שמנסים לייצר הצדקה לתרומה שלך מביכים את שומעיך ותלמידיך. "תרמתי למיצוי החקירה". אתה מקשיב לעצמך? שכחו לספר לך שהחקירה כבר נגמרה וכל הערכאות חרצו את דינו של הרוצח ללא שום ספק. ככה אתה מקבל את מושג הדין החלוט?

וכן מורי הרב וייצמן – הקמת מוסדות תורה מפוארים ותלמידיך ממלאים את הארץ בתפקידי מפתח של אחריות ממלכתית. איזו בושה לראות את שמך ברשימת התורמים ל"פדיון שבויים". גידלת תלמידים שמסרו את נפשם על שלומה של מדינת ישראל. אתה מעז לקרוא לרוצח משפחה בשנתה "שבוי" במדינת ישראל. אבדה הבושה?

מוריי וחבריי – תורת הרב קוק עליה גדלנו לימדה אותנו לומר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". שאהבתנו לאומה (ואני מוסיף על מוסדותיה) לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה. אבל אחרי כל זה חייבים כולנו לעמוד מול קהל עדת ישראל ולומר את התפילה לשלום מדינת ישראל על מערכת המשפט שלה. לזעוק כנגד מי שפוגע בכוחות הבטחון העומדים לילות כימים לשמירת חיינו, להשמיע קול צלול שמסרב לגזענות ולשפיכות דם נקיים.

אומרים שרוב גדול של אנשי ציונות דתית ורבניה מתנגדים להתרמה הזו. אז למה נדם קולנו? וכן, תודה ליהודה יפרח על עמידתו האיתנה לטובת תורת ישראל וקומתה המוסרית, ותודה לרב אילעאי עופרן ותודה לתהילה נחלון – פרידמן ולעוד נשים ואנשים שזועקים את הכאב. אבל זה מעט וזה בודד.

אומרים שהציונות הדתית המתונה נעלמה ואבדה מן העולם. מדי פעם יש רצון לצעוק שזו השמצה, שזה עיוות התמונה, שאנחנו לא "כאלה". ואז מגיע אירוע התרמה שכזה ומשתיק את הצעקה. נותר רק אלם.