הרב אברהם סתיו חושף את איש השנה שלו: "אור שזרח"

  (צילום: סרוגים)

המנהיג שאני נושא אליו עיניים בסוף השנה הלא-קלה הזו, 'איש השנה' שלי אם תרצו, הוא מורי הרב יעקב מדן.

ראשית, משום שהוא דיבר. לא רק בנושא הרפורמה אלא גם על ההתפרעויות בחווארה ועל החרם על אנג'ל ושטראוס ועל עמירם בן אוליאל ולאחרונה אפילו בפרשייה העדינה והמורכבת של הרב טאו. זה כל כך לא מובן מאליו. רוב רבני ומנהיגי הציונות הדתית לא אמרו כמעט מילה על הפרשיות שהסעירו את המדינה בשנה האחרונה. אני לא מאשים אותם. יש מחירים לדיבור, וגם אני שותק לא פעם במקומות שבהם ראוי היה לי לדבר (וגם להיפך). אבל אני יודע גם להעריך את היכולת של הרב מדן לומר דברים ברורים בקול רם פעם אחר פעם.

שנית, בשל המורכבות. הרב מדן תומך בכל לבו ברפורמה במערכת המשפט, ולמרות זאת יצא להפגין נגד קידום שלה באופן שקורע את העם. הוא ממובילי מפעל ההתנחלויות, ולמרות זאת לא היסס למתוח ביקורת חריפה על התנהלות בעייתית מול הפלסטינאים. לא תמיד תדע באיזה צד תמצא אותו: הוא גינה את החרם החרדי על אנג'ל, אבל גם את הפעולה של שטראוס נגד ערוץ 14.

שלישית, בגלל הלהט. גם כשאני לא מסכים עם עמדותיו, להט החיבור שלו לכל חלקי עם ישראל מעורר בי הרהורי תשובה. זכיתי להיות איתו בשבועות בתיקון ליל שבועות ב'צוותא' בתל אביב. לראות אותו מכתת רגליו בין גוונים מאד שונים של החברה במקום להרביץ תורה בישיבה, מתוך אמונה יוקדת בצורך הקריטי בקשר וחיבור.

השאלה הכי חשובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו עם סוף השנה, זעק הרב מדן בשיחה לפני סליחות במוצאי שבת, כמה עשינו, וכמה הצלחנו להאהיב את הקדוש ברוך הוא ואת תורתו על עם ישראל. ובמבחן הזה, הוסיף בכאב, נכשלנו כישלון חרוץ. בסוף השנה הזו מדינת ישראל מסתייגת יותר מנוכחותו של הקדוש ברוך הוא מאשר בתחילתה. וזו אחריות שלנו.

גם אני הקטן מסכים. כציבור נראה שבמבחן הזה נכשלנו. אבל היו גם מאורות שזרחו בשנה הזו, והרב מדן הוא מן הבהירים שבהם.