האם זו רק אני, שחיה בסרט? או שבאמת קורה כאן משהו? זכיתי להשתתף הלילה באירוע של דיבורים ושירים לראש השנה בכוכב יאיר, עם הזמרת סיון טלמור. המון נשים מכל המגזרים שבאו להתחדש ביחד. ערב קודם הנחיתי מופע סליחות עם מאות אנשים, של התזמורת האנדלוסית של מעלה אדומים.

ממש במקביל, חברה שלחה לי סרטון מרגש של אלפי נשים במופע של שירי מימון ודין-דין אביב בשירה ובתפילה עם הרבנית ימימה מזרחי, ובאותם רגעים ממש 3,000 בני ובנות נוער עפו לשמיים בפיוטים עם ישי ריבו ונתן גושן בבנייני האומה. דוד דאור סיפר בריאיון השבוע איך כל מופע סליחות שהוא פותח בבריכת הסולטן, הופך מייד ל"סולד אאוט".

וזה עוד לפני שספרנו את עשרות האלפים בכותל המערבי מדי ערב, וכמובן את כל מנייני הסליחות בלילה ולפנות בוקר, ברחבי הארץ, וכל אחד מוזמן לחשוב ולהוסיף אירועי אלול משלו.

זו לא הכותרת הראשית בחדשות, אבל אולי זו הכותרת הראשית בשמיים בימים האלה: התחדשות, אחווה, צימאון. מאות אלפים, אולי יותר, שותפים לכך.

ונדמה לי שהם כולם מבקשים לפנות כעת לשני כיוונים חדשים:

אחרי שכל השנה פנינו החוצה, אמרנו וצעקנו מה דעתנו על אחרים, אנחנו פונים עכשיו פנימה ולמעלה.

פנימה – לתוכנו, לתיקון עצמי. ולמעלה – בתפילה, בצעקה, בבקשה.

אז זו רק אני, או שקורה כאן משהו, בימים האחרונים של שנת תשפ"ג?