קול דמי שכניכם ואזרחיכם זועקים מן האדמה אני זועקת בפני חבריי וחברותיי היהודים. בפני מי עוד נותר לנו לזעוק? בפני הממשלה? בפני המשטרה? בפני מי?
156 נרצחים. 156 בני אדם. חיים קדושים שנלקחו. חיי גברים ונשים, ילדים וילדות. רבים מהם חפים מפשע, ששילמו בחייהם על זילות ערך חיי האדם. איך אני זועקת, החיים הקדושים נלקחים באכזריות כזו.
האם הכל פוליטי? איך אפשר להישאר אדישים לזעקת הילדה שאיבדה את אביה, הילד שאיבד את אימו, האם אותה ילדה וילד מעלים בדעתם שאם לא היו ערבים ייתכן והרצח היה נמנע? האם זו החברה בה אנו רוצים לחיות?
אז יהיו אלה שיגידו שזו התרבות שלנו, או אלה שיאשימו את הדת שלנו, אולי אפילו יש לא מעט שדם ערבים איננו מעציב אותם כלל. איך איבדנו את האנושיות שלנו – כבר לא אכפת לנו מחיי אדם?
מנהיג ציבור נרצח בפתח תחנת משטרה. לאן הגענו?
כאשר שמעתי על הפיגוע הנוראי בה נרצחה בת שבע נגרי ז"ל לא יכולתי להפסיק לבכות. כמה כאב חשתי על אם צעירה שחייה נלקחו באכזריות כזו. על ביתה בת ה-12 שראתה הכל. לא יכולתי להירדם. ואז ראיתי את ההודעה על הירצחו של ד"ר עבד אל רחמן קשוע, מנכ"ל עירית טירה והייתי בהלם. מנהיג ציבור, אימאם, נרצח כך? מול תחנת המשטרה. לאן הגענו.
לפני כשבועיים הייתי בין היוזמות של מצעד המתים בתל אביב. 147 ארונות קבורה נישאו על ידי צעירים וצעירות ערביים, יהודים רבים צעדו איתנו. לצד העצב הרב הייתה לנו גם תקווה שאנו לא לבד. אך לבני המשפחות, ליתומים וליתומות, זה לא מספיק. ברבים ממקרי הרצח המשפחות הנפגעות גרות לצד הרוצח, שאיננו מואשם כי אין ראיות או הוכחות. חשבו על המציאות שרוצח נתעב מתהלך חופשי לצד בני משפחת הנרצח. באיזו חברה אנושית זה יכול להתרחש.
מיצג ארונות הקבורה (אבשלום ששוני/פלאש90)
ניצני התקווה מממשלת בנט נעצרו בממשלת נתניהו
צעדנו בדרישה למובן מאליו. היום אינני רק דורשת, אם הייתי יכולה להגיש כתב אישום נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה על הזלזול בחיים שלנו, הייתי עושה זאת. לאחר אירועי האלימות הקשים במאי 2021 התרענו רבים מאיתנו – פעילים חברתיים וחינוכיים שהצעירים חסרי המעש, הנופלים בשבי מלתעות הפשע, ברגע אחד יסובבו את הנשק מהפלילי ללאומי. התרענו על הנשק הרב, התרענו על אוזלת היד החינוכית – היעדר המסגרות חהכוונה, עידוד ההשכלה והערכים.
כאשר בחר ד"ר מנסור עבאס – יושב ראש מפלגת רע"ם, להצטרף לממשלה בראשות נפתלי בנט, הוא הצדיק את הצעד האמיץ, באפשרות להשפיע מבפנים על הדאגה הקיומית למצבנו. ואכן, בכהונתה הקצרה של ממשלת השינוי ראינו ניצנים של תקווה. אך לצערי דבר מכל מה שהחל אז לא נמשך מאז חזר נתניהו לשלטון. כנראה שצודקים אלו הטוענים ממשלת הימין מעוניינת שאנחנו הערבים נמשיך להילחם זה בזה. מעוניינת שנישאר בביצת האלימות והרצח.
בצעדת המתים בתל אביב בלטו בנוכחותם יהודים דתיים רבים, חובשי כיפות סרוגות, כיפות שחורות, כיסויי ראש שונים, צעירים ומבוגרים. רבים מהם ניגשו אליי, חלקם במבוכה, חלקם בגאווה, לספר עד כמה הם מתביישים במצב, עד כמה הם מתביישים שהממשלה לא עושה דבר. אם יש בי מעט תקווה היא מאותם אזרחים שמצטרפים אלינו, מביעים את כאבם, ואליהם אני פונה בין היתר – עזרו לנו להגיע למנהיגים שלכם, לאותם רבנים ורבניות שאולי ישפיעו על חובשי הכיפות בממשלה. שקוראים מדי שבוע בבית הכנסת את פרשת השבוע ויודעים – גם ביהדות וגם באסלאם – הפגיעה באדם היא פגיעה באל. אין עבירה קשה מזו.
אני עצמי מפחדת, הקול שאני משמיעה עלול להפנות אליי את הקליע. אך אני מסרבת להיכנע לייאוש. מוכנה להסתכן במאבק למען חיי האדם. אל תשאירו אותי לבד.
==
ג'דיר האני, חברה במיזם "הבימה – אלמנבר" לחזון דתי לשלום
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
