כשהייתי ילדה שיחקתי כדורסל בקבוצת הנשים של הפועל חיפה. הייתי שחקנית מבטיחה ואף העניקו לי גביע באחד הטורנירים בו הוכרזתי כשחקנית מצטיינת. אומנם כבר אז הייתי נמוכה, אבל אם מאגסי בוגס עשה קריירה בNBA עם מאה ושישים סנטימטרים בלבד, אז הכל אפשרי.

לצערי, קריירת הכדורסל שלי היתה קצרה יותר והסתיימה בסוף כיתה ז', מכיוון שהמשחקים בליגה התקיימו בשבת ונאלצתי לפרוש. מאז המשכתי לשחק כדורסל באופן חובבני בלבד. מובן שכילדה נגרם לי צער, אך לא היה לי ספק שהשבת חשובה יותר, וגם לא עלה בדעתי לבקש שהליגה תשנה את יום המשחקים עבורי.

 

סיפור נוסף: לפני כשש עשרה שנים למדתי תקשורת מקרבת. במסגרת הלימודים התקיים ריטריט – סוף שבוע – בישוב לא דתי. דאגתי להביא לעצמי אוכל כשר, ומכיוון שלא היה בישוב עירוב ובתי התינוקת היתה צמודה אלי (כדי שתוכל לינוק), נמנע ממני לצאת מהחדר בו התקיים הריטריט לכל אורך השבת (אחרת זה נחשב "טלטול").

מובן שהיה לי לא נוח ונאלצתי להתאמץ מאוד כדי שאוכל לשמור שבת וכשרות באופן מלא. חבריי החילונים לא היו מודעים לכל המאמצים שנדרשתי אליהם, אבל מבחינתי העיקר היה שיכולתי ללמוד בלי לפגוע בעקרונות הדתיים החשובים לי.

לא כל הציבור מעוניין בהפרדה

בשבוע שעבר אמור היה להתחיל הפיילוט שיזמה שרת הסביבה עידית סילמן לזמנים נפרדים במעיינות. לכאורה, מדוע לא? יש ציבור גדול שמקפיד על רחצה נפרדת, ההפרדה אמורה להתקיים רק אחרי זמני הרחצה הקיימים וסילמן עצמה טענה שהיוזמה היא בחזקת "זה נהנה וזה אינו חסר". ובכל זאת אני מבקשת להציג מספר נימוקים מדוע אני מתנגדת להפרדה מגדרית במעיינות:

במשך שנים הציבור ביקש מרשות הטבע והגנים להרחיב את שעות הרחצה מעבר לשעה 17:00. הכי נעים להתרחץ אחר הצהרים, כשהשמש כבר לא קופחת, כך אפשר להשתכשך במים אחרי שעות העבודה. הבקשות סורבו שוב ושוב בטענה שבעלי החיים זקוקים לזמן שקט באור יום. אחד מהשניים: או שעבדו עלינו כל השנים הללו, או שפוגעים במודע בבעלי החיים.

(צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

במיוחד בתקופה קשה של קרע בעם ומשבר אמון גדול, וגם בימים "רגילים", חשוב להקפיד שכל שינוי בסטטוס קוו ייעשה בצורה מאוזנת. אם משנים את המצב הקיים לטובת הציבור הדתי, צריך לבוא לקראת הציבור החילוני. שעתיים תחב"צ בשבת, כהקבלה לשעתיים הפרדה במעיינות, זוהי אפשרות, לדוגמא. אחרת התחושה היא שכל השינויים הם לטובת צד אחד בלבד.

חשוב להדגיש שלא כל הציבור הדתי ואפילו לא כל הציבור החרדי מעוניינים בהפרדה הזו. אני גרה בעמק המעיינות ומגיעה הרבה לסחנה, לנחל הקיבוצים ולעין מודע. אני רואה משפחות חרדיות רבות מגיעות ומשתכשכות במים להנאתן, אף שמעתי ממספר נשים חרדיות שהן מקוות שהחקיקה לא תעבור, מכיוון שכיום הן יכולות לבוא עם בני המשפחה שלהן למעיינות, למצוא לעצמם פינה פרטית ככל האפשר ולבלות זמן משפחתי יקר ביחד. אחרי שהחקיקה תעבור הן תיאלצנה להחמיר יותר ממה שנהגו עד כה ולבלות בנפרד מבני הזוג ומהבנים שלהן.

מדוע שיסתפקו בשעתיים בלבד, מדוע שלא ידרשו בהמשך זמן ממושך יותר? ומדוע שיסתפקו במעיינות, למה שלא יבקשו גם הפרדה באוטובוסים ובמדרכות (כפי שכבר מתרחש בשכונות מסויימות בירושלים). אין לדבר סוף. עובדה, בעבר קבעו חופי ים נפרדים והנה מבקשים להרחיב זאת גם למעיינות.

להם אין בעיה לדרוש להתחשב, גם אם זה מוביל חילול ה'

מעבר לכל, התפיסה הדתית שלי היא שבהיותי אישה דתיה אני מחוייבת לעקרונות ולמעשים רבים שבחרתי לקחת על עצמי. בשום אופן לא אדרוש מאחרים לשנות את אורחות חייהם ו"להתחשב" בי כדי שאוכל לעמוד במחוייבות שלקחתי על עצמי. זוהי זכות להיות אישה דתיה ולדרוש מעצמי יותר, זה לא מתיר לי לדרוש דבר מאחרים.

כאן ההבדל העקרוני בין הדתיות שלי לבין מי שמתיימרים לייצג בכנסת את הציונות הדתית. להם אין בעיה לדרוש מאחרים "להתחשב" גם אם זה עלול להוביל לחילול ה' ולשנאת הדת והדתיים, הסתכלותם פטרונית ומניחה שלא נורא אם גורמים לחילוניים לקיים כמה מצוות, הרי ממילא הם מחוייבים בכך, אז שיגידו תודה שלא מחייבים אותם ליותר מזה. אני, לעומתם, מאמינה שאנחנו צריכים ללמוד מהקב"ה: כפי שהוא מאפשר לכולנו לבחור ומכבד את בחירתנו, כך גם אנחנו צריכים לנהוג.

==

פסית שיח היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנה בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.