נוער הגבעות הם חלוצים מיישבי הארץ
"נערי גבעות ירו למוות בפלסטיני - כך קידמו את פני הכותרות במוצאי השבת" . אריאל דנינו מסביר על האתגרים שפוקדים אותם ועל חייהם של רועי הצאן

"נערי גבעות ירו למוות בפלסטיני", כך קידמו את פני הכותרות במוצאי השבת עת פתחתי את מכשיר הפלאפון. ככל שעברו השעות והתבהרה התמונה התברר שוב כי מדובר בעלילת דם תקשורתית, שנעשתה בחסות השבת וניצול הזמן שבו לא היו מי שיפריכו את טענות הצד הערבי. בהמשך השבוע ראו כולם איך "תיק הרצח" קורס בבתי המשפט, ערכאה אחר ערכאה. אבל מה הסיפור של הגבעות האלה, שמסוגלות לגרור תגובות כל כך חריפות אפילו מהאמריקאים? בואו ננסה לתת הצצה קטנה.
עולם הגבעות והחוות ביהודה ושומרון קיים כבר עשרות שנים. קשה להניח את האצבע בדיוק על הנקודה שבה התחילו מתיישבים לצאת מן הגדרות ולתפוס את השטחים הפתוחים, אבל למרות שינויי הסגנון והתקופות, העקרונות והאידיאלים המנחים נשארו כשהיו. גבעה. נקודת התיישבות, מאחז או חווה הם למעשה תיאור של קבוצת אנשים אידאולוגית, המונה בדרך כלל גרעין המבוסס על קבוצת משפחות ומספר בחורים מתנדבים, שהחליטו להקים ולבנות את ביתם מחוץ לגדרות היישובים הוותיקים. המציאות ביהודה ושומרון, בעיקר בשנים האחרונות – מוכיחה שאין "ואקום". השטחים הפתוחים הולכים ונתפסים במהירות מטורפת על ידי הערבים, בתמיכה מלאה של הרשות הפלסטינית ובתקצוב של האיחוד האירופי. הם נוטעים מטעים, סוללים כבישים, ובונים בתים במרחקים גדולים זה מזה על מנת לתפוס את המרחב הפתוח ביהודה ושומרון ולהקים מדינה פלסטינית דה-פקטו בשטח.
ההתנהלות הזאת היא לא סוד, כבר שנים שקיימת תוכנית "סלאם פיאד", של ראש הממשלה הפלסטיני הקודם, שמטרתה המוצהרת היא בדיוק זאת, לתפוס את השטח על מנת להקים מדינה פלסטינית.
למולם מתייצבים בני נוער ומשפחות חדורי אידיאלים ושליחות. אנשים שגדלו על אהבת הארץ ואינם מסוגלים לשבת בבית בזמן שאדמתנו נחמסת בידי זרים, אויבים – קמים ועושים מעשה. יוצאים אל המרחבים ותופסים עוד ועוד שטח, מחזירים אותו לידיים יהודיות. הראשונים בחזית המערכה הזאת הם רועי הצאן המסורים. רועה צאן קם בשעות מוקדמות מאוד לפנות בוקר, עוד בטרם תאיר השמש בשמיים, ויוצא למרעה מסביב לנקודת ההתיישבות החדשה. הכבשים הם הדרך הטובה ביותר לסמן טריטוריה ולתפוס שטח, וזה גם מקנה לרועה שליטה במרחב, הכרה עמוקה של השטח ונוכחות קבועה. לרועי הצאן אין חופש. בכלל. כל יום הם יוצאים בבוקר וחוזרים רק בצאת החמה, בכל ימות השבוע, בשבתות ובחגים, בחורף, בקיץ ובכל תנאי מזג האויר. המלחמה על השטח היא בצעדים קטנים אך משמעותיים ביותר. עוד צעד, עוד מטר, עוד דונם – ולבסוף, לאחר תקופה מתבוננים לאחור ורואים את השטח שחזר לידיים יהודיות, והמראה ממלא את הלב בשמחה, הארץ הולכת ונגאלת.
בנוסף להתמודדות של הרועים עם הכבשים הסוררות ועם תנאי מזג האויר הקשים, עליהם להתמודד עם אתגר קשה במיוחד – התקפות אלימות כנגדם וכנגד העדר, מצד כאלה שאינם מעוניינים בנוכחות יהודית בשטח. תקיפות של רועים הפכו להיות כמעט עניין שבשגרה. לפני מספר חודשים נפצע קשה רועה צאן ליד חוות מעון בהתקפה משולבת של ערבים ופעילי שמאל, הוא אושפז בטיפול נמרץ ואיבד את השמיעה באחת מאזניו. לפני מספר שבועות הותקף רועה צאן יהודי ליד היישוב "אל מתן" בשומרון. על התקיפות האלימות האלה כמעט ולא מדווח בתקשורת, מה שהצליח לקבע את הנרטיב השקרי בשבת האחרונה.
אבל למרות הכל, החלוצים מיישבי הארץ מרימים את הראש ומביטים קדימה. מחר בבוקר הם יצאו שוב למרעה, ושוב הכבשים יאכלו את העשב הרך בהרים הפתוחים מסביב לנקודות ההתיישבות החדשות, אהבת הארץ המפעמת בלבותם של החלוצים היקרים האלה, המתמודדים עם התקפות והשמצות, היא אותה אהבת הארץ שפיעמה בליבם של תלמידי הגר"א והבעל שם טוב, של אנשי העלייה הראשונה והשנייה, של מתיישבי גוש אמונים ובוני הארץ לאורך כל הדורות. והאהבה הזאת תנצח.
אריאל דנינו, מתגורר בגבעת "קומי אורי" ליד יצהר ואב לארבעה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו