מותם של בר כלף אור דוניו העלה לכותרות את נושא הטיפול בהלומי הקרב שוב למודעות, אך עבור הלומי הקרב הנלחמים יום יום כדי לשרוד הקרב שאחרי הקרב עבורם הוא לא חדש בכלל. שוחחנו עם עומר אמסלם, הלום קרב, על ההתמודדות הקשה של הלומי הקרב, התחושות בימים אלו והיחס שהוא מצפה מהמדינה ומהחברה.

אמסלם נשוי עם ילד בן שלוש וחצי ועוד אחד בדרך, המתגורר בקריית אתא הוא בן 30. אך מצוק איתן הוא לא חזר לעצמו. "השתחררתי ב2016. אחרי חודשיים אחרי צוק איתן קיבלתי התקפים באמצע שמירות. הורידו אותי לג'וב על תקן לוחם. בשירות הצבאי כבר שם זה התחיל."

"הקצבה שאני מקבל היום אני לא שורד"

הכירו בי מהר כי היה את כל חוות הדעת. הכירו אחרי שמונה חודשים. קיבלתי את החוזים 5 דקות אחרי שאמא שלי נפטרה" במסגרת תהליך ההכרה היו עדויות ואישורים, וועדות שעליו לעבור "גם מפקדים וגם חברים מעידים, צריך ללכת לפסיכיאטר, ועדת אובדן כושר עבודה, אחוזים." הוא היה במסלול המהיר, המכונה "המסלול הירוק" , הקושי היה בעיקר חוסר הידיעה "חוסר ודעות. בזמן שאני מחכה להכרה אין לי איפה לגור. הקצבה שאני מקבל היום אני לא שורד. אני נמצא עם אלף שקל ביד. אני מחכה לראשון. אנחנו מחזירים לבעלי דירות."

(צילום: באדיבות עומר אמסלם)

איך התחושות שלך לאור המקרים המצערים בימים האחרונים?

"תחושות של הבל פשוט הבל, הם גומרים אותנו בלי סוף. אין איך לתאר את זה."

להיות הלום קרב: "לא להיות שייך לחברה זה ממש ככה, להיות ממש דחוי, אני פתחתי טיקטוק לפני שנה וחצי ויש לי הרבה צפיות ושאני פותח שידור להעלות מודעות על הנושא אני מוצא את עצמי עם חמש או עשר צופים בגג. החברה באמת לא יודעת לקבל אותנו."

"יצאתי למלחמה"

"גם המדינה לא רוצה אותנו וגם החברה לא רוצה אותנו, רוב החברה, יש אנשים שבאמת אכפת להם. יש אנשים שברגע האמת לא נמצאים איתנו. מבחינתי יצאנו למלחמה. כוחות אפסיים. אני לא אוותר עד שיהיה שינוי. כל יום אחים שלי לנשק מתאבדים. זה לא הגיוני. אנחנו לא אשמים ששלחו אותנו לקרב ואחרי זה הפקירו אותנו. אני נלחמתי בעזה ואני מרגיש שאני עדיין בשג'אעיה. ממשיכים לדרוך לנו על הראש."

"אני היום נמצא במקום שאני לא רואה שום עתיד. תמיד נמצא סטטי. לחשוב איך אני שורד את המחר."

הציפייה מהמדינה:

"תחבק אותנו. תכיר אותנו. אני מוכר אבל עדיין הכל קשה, תחכה לוועדה פה ושם. הבאתי לכם הוכחות, הבאתי לכם הכל" אמסלם מדפר על הקושי להביא שוב הוכחות "למה? ושלא נדבר על אלה שלא שקיבלו. איך אתם יכולים לסרב ללוחם?"

על בר כלף "אמרו שהוא דפוק לפני?, אז איך הוא היה מפקד אם הוא היה דפוק לפני?" הוא שואל בכאב.

"הם מפקירים אותנו"

"הם מפקירים אותנו בכל הדרכים. הם יושבים בכנסת ומקבלים משכורת ורגוע ושלו. הבית שלי מתהלך על ביצים. היום שלי הוא לא יום הלילה הוא לא לילה. אשתי לא עובדת כבר שנה בגללי. החובות שלי. אני צריך לשלם 45,000 כדי לסיים עם החובות. לא מצליח לשלם את החבילה לילד. אוטוטו יש לנו תינוק ואני לא מצליח. אין לי את הסדר יום של בן אדם לגיטימי, קו מחשבה נקי בלי פלשבקים, בלי סיוטים. אנחנו חיים הישרדות יום יומית."

מה הציבור יכול לעשות לדעתך?

"לצאת לרחובות. חד משמעית. אנחנו לא יכולים לבד. אנחנו אומנם הרבה הלומי קרב אבל לא כולם יכולים לצאת מהבית. לא כולם יכולים להיות ליד הרבה אנשים, לצאת לרחובות. המלחמה שלנו עכשיו מתחילה. איבדנו שני חברים עכשיו מתחילה המלחמה. לא ניתן שעוד אחד ילך"