את הדייט הראשון שלי עם מי שעתידה להיות אשתי התחלנו בישיבת מרכז הרב.

קבענו אותו במיוחד ביום הראשון של בין-הזמנים כשאף אחד לא אמור להסתובב שם, ובאמת הישיבה הייתה ריקה לחלוטין עד שחזרו האוטובוסים מן הטיול שהם עושים, כך התברר, בכל א' ניסן, ונאלצתי להמציא הסברים מביכים לכל החברים שפגשו אותי פתאום.

התחלנו לתעות ברחובות ירושלים ובשלב מסוים כשעברנו באזור פחות מוכר ראינו זרוק תחת אחד הספסלים טלפון נייד (מהסוג של נוקיה, הישן) עם אותיות ומספרים בערבית.

התקשרנו לאחד המספרים האחרונים שחויגו, ובתוך כמה דקות הצלחנו לאתר את המאבד ולהשיב את האבדה. ואז, רק אז, אמרתי לה: את יודעת שבעצם זה אסור? כתוב בגמרא בפירוש, וגם נפסק בשולחן ערוך סימן רס"ו (הייתי אז בתקופה שבה נהגתי לציין דפים וסימנים של מקורות) שאסור להשיב אבדה של גוי!במבט לאחור זה כנראה היה סוג של מבחן, לראות אם היא תזרוק אותי מיד אחרי ציטוט כזה או שתתן לי צ'אנס נוסף.

מבחן שהיא עמדה בו, כנראה, כי המשכנו ללכת עד מושב אורה ובחזרה, ארבע שעות רצוף, בדייט ראשון שנגמר רק לקראת שתיים בלילה ובהודעה ששלחתי לה אחריו לא כתבתי "היה כיף" או "לילה טוב" אלא: "כדאי שתעשי מתיחות". אבל גם אם היא לא זרקה אותי מיד היא לא מאד התלהבה, ואת הקילומטר הקרוב בילינו כשאני מתאמץ להסביר (או לצטט מהרב קוק) שמצוות השבת אבדה לא נתפסת בתורה כחובה אנושית בסיסית אלא כמחווה יוצאת מגדר הרגיל, כזו שנעשית רק בין אחים.

גם 'ואהבת לרעך כמוך', הוא לא עיקרון מוסרי אוניברסלי לו היה כזה, הלל הזקן לא היה מציין אותו דווקא באזניו של מי שמבקש להתגייר.

הרעיון המכונן של עם ישראל הוא יצירת חברה מבוססת אחווה. מכאן האיסור על הלוואה בריבית, או דיני שמיטת כספים, שלא יכולים להתקיים בכלכלה תחרותית אבל כן יכולים להתקיים בכלכלה של אחים.

ברוך ה' התקדמנו קצת מאז, וברוב העולם השבת אבדה נתפסת כחובה אנושית בסיסית. לכן גם אין פוסק בישראל שיגיד למישהו להימנע מהשבה של אבדת נכרי, אבל נותרו עדיין פעולות שאדם נורמטיבי לא עושה עבור סתם בן אנוש אחר וכן עושה למען בן או בת או אח. כמו תרומה של כליה למשל. וזה מה שמבחין בין התרומה של ארנון סגל לבין מי שמסרב להשכיר חדר במלון או לתת שירות למישהו מקבוצה אחרת.

האם לא עדיף שנתייחס כבן-משפחה לכל אדם שנברא בצלם? זה בדיוק מה שאפלטון חשב, כשבמדינה האידיאלית שלו הציע לפרק את החמולות המשפחתיות כדי שכולם יאהבו איש את רעהו כמו אחים. אבל אריסטו כבר הסביר לו שטבע האדם עובד אחרת, והסולידריות שלו מוקרנת מעגלים-מעגלים. היא מתחילה בתוך המשפחה, מתרחבת אל הקהילה ואל האומה, ורק מתוך כך מגיעה אל העולם כולו.

כולל בעלי החיים והצמחים, הדגיש הראי"ה קוק – אז כל לאומיות או שבטיות היא לגיטימית? כדאי גם לעודד אשכנזים לתרום רק לאשכנזים?ברמה מסוימת התשובה היא חיובית. זה בסדר ליצור קבוצות התייחסות שונות. השבוע התפרסמה למשל קבוצת ווטסאפ עם 400 אנשים שלכולם קוראים יואב. שזה פורמט קצת קיצוני של קבוצות אחרות כמו 'אבא פגום', והוא מקסים בעיניי.

אבל בלאומיות של התורה יש עוד חידוד נוסף: יצירה של אחווה משמעותית אסור לה שתהיה סביב מכנה משותף אנוכי. היא חייבת להיות סביב רצון להיטיב לאנושות כולה. להיות ממלכת כהנים. זו הדרך היחידה להבטיח שהאנרגיות שמושקעות פנימה יחזרו בסוף החוצה ולא יהפכו לגזענות או לאומנות שבזה לאחר.

אם כך אז לגיטימי גם שמישהו יגיד שהוא לא מוכן לתרום לחרדים או ימנים? תלוי אם הוא עומד בשני המבחנים. אם יהיה מי שישלח, נניח, בקבוצת הפייסבוק של תומכי העבודה ומרץ: "תקשיבו חברים, אני מרגיש כל כך קשור לרעיון המשותף של צדק ושוויון שאנחנו מקדמים פה יחד, שאני מוכן לתרום כליה לכל אחד מכם, למרות שבחיים לא הייתי תורם לסתם מישהו זר", בעיניי זה לגיטימי.

הבעיה היא שלרוב כשמישהו מציע לא לתרום לחרדים הוא מתכוון לומר משהו קצת אחר: "אני מוכן לתרום כליה לכל אדם, או לכל ישראלי, אבל החרדים לא נחשבים בעיניי ישראלים, או בני אדם". וזה, כפי שאמרנו, סיפור שונה לחלוטין.

בשורה התחתונה, כשתתרום כליה תבקש שזה יהיה ליהודי? אני תוהה בשאלה הזו כבר לא מעט שנים. מאז שקרובים וחברים טובים שיתפו אותי בהחלטות שונות שעשו. מקווה שעד שאאזור את האומץ לעשות את החסד הגדול והנפלא הזה כבר תהיה בידי תשובה סופית.