אנחנו בסוף שנה. הילדים כבר בחופש; מקומות העבודה יוצאים לפגרה; יש כבר מחשבות לקראת שנה הבאה.

בפרשיות השבוע – "מטות-מסעי" – עם ישראל נערך גם הוא לסוף המסע במדבר ולקראת הכניסה לארץ ישראל. דווקא אז מתחילים לעשות שטויות: אדם נודר נדרים שלא ברור שיכול לעמוד בהם; נלחמים עם בני מדין בצורה לא ראויה; בני גד ובני ראובן מתלהבים מהזדמנויות הנדל"ן החדשות ושוכחים מהמחויבות שלהם לעם ישראל.

לכן, דווקא עכשיו, מגיעה התורה ומסבירה לבן אדם איך בדיוק צריך לנדור; מגיע משה רבנו, קוצף על עם ישראל ומסביר כיצד אמורה להיראות מלחמה; ומובהר לבני גד ובני ראובן התנאים המדויקים שבהם יקבלו את מה שהם רוצים. תורה, שכל וקור רוח. גם שיוצאים לחופש יש מסגרת. תמיד יש שליטה, תמיד יש א-לוהים.

גם בעת ששלב מסוים בחיי מדינת ישראל מתקרב לסיומו, יש כאלה שמאבדים את זה. הם קולטים שזמנם עבר ולכן מתחילים להתפרע, מאיימים איומים, שובתים וחושבים שהם מעמידים תנאים לחברה בתוכה הם חיים.

בהתחלה הם איימו ש"יקחו את הכסף שלהם וילכו מפה" וחזרו עם זנב בין הרגליים; סרבני הגיוס נובחים ובפועל צה"ל מתפקד יפה מאד. בניגוד לשקר שכל עולם הביטחון, הכלכלה והאקדמיה של ישראל בנוי ממצביעי מר"צ – המציאות היא שונה: אם בעבר הייתה להם שליטה במערכות (ולכן רוב המאיימים הם פנסיונרים); בהווה – השטח ודרג הביניים כבר מזמן לא בידיהם.

לא יאומן כי יסופר, אבל מצביעי הליכוד והציונות הדתית משרתים בצה"ל ומשלמים מיסים. ובכלל, גם לרוב מצביעי השמאל יש נטייה לא להתאבד וגם הם מעדיפים שחיזבאללה לא יכבוש את הגליל, אפילו שביבי ראש ממשלה.

גם כאן, כמו בחיים האישיים, לא צריך להתרגש מבריונים. להחזיק עמדה ולזכור כל העת את המבט הרחב – המציאות זורמת לכיוון מאד מסוים; הדמוגרפיה הולכת לכיוון מאד מסוים. עם ישראל ברובו מגיע בסוף לארץ ישראל, ומי שלא – נותר במדבר.