במדינה בה נטבעה הקריאה לחירות, שוויון ואחווה, שומעים כרגע האשמות על היעדר חירות, דיון ציבורי נוקב בנוגע לחוסר שוויון, ולא ניתן למצוא שביב של אותה אחווה. במדינה בה מהגרים מהווים אחוז משמעותי מהאוכלוסייה, צפוי היה למצוא מתחים.

עם זאת, צרפת, אותה מדינה שכוננה את הרפובליקה הראשונה שלה על רקע רוח גבית של מחאות, טובעת בימים האחרונים בגל של מהומות אלימות. התסיסה הנוכחית מגיעה לאחר הריגתו של הנער בן ה-17 נאהל מרזוק, שנורה על ידי שוטר צרפתי בעת בדיקה בחשד לעבירת תנועה ונהיגה ללא רישיון.

האירוע היה זרז לגל של מחאות אלימות שהתפשטו ברחבי צרפת, כשחלק מההתפרעויות וההפגנות אף זלגו אל מחוץ לגבולות המדינה, אל שוויץ ובלגיה, אם כי בעצימות נמוכה בהרבה. המעבר של המחאות מעבר לגבולות המדינה מדגיש פעם נוספת את כוחן של הרשתות החברתיות לארגון והפצה של מחאות.

מחאות בצרפת, פברואר 2023 (צילום: Marek Dabrowski/Shutterstock)

הרשתות החברתיות כזירת קרב

רשתות אלו ריכזו זעם המוני למחאות המלוות בשימוש באלימות חריפה, שהגיעה לשריפת מוסדות עירוניים ומדיניים, תקיפה ממוקדת של פקידים וביזה במרכזי הערים. לא מדובר באירועים האלימים הראשונים בצרפת בתקופה האחרונה, אך עם זאת, סבב המחאות הזה חריג בהיקף האלימות שלו. הוא הוביל למעצרים המוניים ולעלייה של שני נרטיבים סותרים: על איזו צרפת נלחמים?

הרשתות החברתיות, ולא רק הרחוב, משמשות כזירת קרב של עמדות המתנגשות זו עם זו ומגיעות לכדי פיצוץ ברחובות הערים הצרפתיות. מדובר במידת מה בחתול של שרדינגר, כלומר שתי תפיסות של האירוע מתקיימות בעת ובעונה אחת. ברשתות החברתיות, ובראשן טוויטר, ניתן למצוא שני נרטיבים שחיים זה לצד זה, מתדלקים זה את זה.

האחד מדבר על הרג הנער מרזוק בתור "מאורעות ג'ורג' פלויד הצרפתי", כלומר רצח על רקע גזעני מובהק. הנרטיב הזה בגרסתו המתונה דן במאפיינים של חברה שדחפה את הנער לפשיעה כתוצאה מנסיבות חברתיות שלא הותירו לו ריבוי של ברירות. נרטיב שני ממסגר את המחאות כאירוע שחושף קבוצה שלעולם לא תשתייך אל הצרפתיות, שדוחה אותה, בזה לה, ויוצרת איום על מרקם החיים כפי שהצרפתים הכירו אותו.

סופה של צרפת?

המהומות שהגיעו אחרי הרצח, והתפשטו בקצב מסחרר מעיר לעיר, מעמיקות את הפערים ומייצרות שתי תמונות שונות בתכלית, המשתנות על פי זווית הצופה: או שמדובר בסופה של צרפת כפי שהצרפתים מכירים אותה, או שמא מדובר דווקא באומה גזענית המקפחת במכוון את האוכלוסיות להן פתחה את הדלת בלית ברירה, וכעת נאלצת להתעורר.

הדואליות הזו צומחת מחוסר בהירות ארוך שנים: נראה כי אל מול גלי הגירה אדירים ומדיניות קליטה גמישה שנתנה לרבים למצוא בצרפת בית בחסות הגישה הליברלית שלה, המדיניות פסקה ברגע שאלו הציבו רגלם על אדמה צרפתית.

הצרפתים כשלו ביצירת מדיניות שילוב שתטמיע את האוכלוסיות החדשות בה, ובלמתוח קווים ברורים של המדינה שלאחר ההגירה – קווים מנחים המפגישים את זהות המהגרים ואת הדתות השונות שלהם עם הזהות הלאומית הצרפתית, זו שרבים מרגישים שמאוימת כיום, בחסות המחאות והימין הצרפתי של לה פן.

רבים מרגישים כי הזהות שלהם מאוימת. ז'אן-מארי לה פן ( צילום: magicinfoto/Shutterstock)

דאע"ש מנצלת את היעדר הזהות

על דבר אחד אין ספק: בצרפת קם דור נטול זהות, כזה שמדבר צרפתית וחי במדינה, אך תחושת השייכות אליה נעדרת ממנו. נעדרת גם זהות של דור ההורים, שהיה לא פעם דור המהגרים שעשה את דרכו לצרפת כדי לחפש חיים יותר טובים.

המתרחש ברחובות גם נוגע בתפיסה היסטורית ונרטיבים מורכבים של העבר הצרפתי. לא בכדי מהר מאוד התייצבה אלג'יר לצד הגינויים של האירוע, זכר לאותה מלחמת אזרחים עקובה מדם ולמורשת הקולוניאלית הצרפתית. מתחים מסוג זה, ולא רק בצרפת, היו לדלק מאחורי ניסיונות הגיוס של ארגוני טרור דוגמת דאע"ש של צעירים דחויים באירופה. מתן זהות היכן שנעדרה.

כששואלים על פתרון, השאלה הראשונה היא: האם הממשלה הצרפתית יודעת איזו בעיה היא מנסה לפתור? האם מדובר בנסיון לחפות על שנים של אי–מדיניות ויצירת דור מנותק, המרגיש שהממשלה הצרפתית חבה לו? האם מדובר על הטמעה של מהגרים לתוך מדינה בה רבים מרגישים שעצם זהותם הלאומית, זו שעמדה יציבה במשך עשרות שנים, מאוימת?

צריך לאפיין את המחלה

מה היו התנאים שאפשרו לחלק מגלי ההגירה להכות שורש בצרפת, לייצר זהות דואלית, ועד כמה רחוק הפער אל מול גלי ההגירה האחרונים? כיצד צרפת הליברלית, שקלטה לתוכה גל מהגרים אחד אחרי השני מאז סוף שנות ה-60, נכשלה לנהל את השינוי החברתי הנדרש עד למצב בו המתחים בה גואים ונמצאים על סף רתיחה תמידית?

בתוך כל אלו, ניכר שאם תנסה הממשלה הצרפתית לפתור את המחאות היא תגלה שלא ניתן לפתור את התסמינים בלי לאפיין את המחלה. צרפת עשויה להתעורר ולגלות כי היא במשבר חריף שלא הכירה בקיומו, כזה שנעשה ברור עם הפיגועים בפריז בשנת 2015 וגרר עמו התחזקות של הימין הצרפתי הלאומני.

צרפת לאחר פיגועי 2015 (צילום: Frederic Legrand – COMEO / Shutterstock.com)

אם צרפת מעוניינת להתגבר על האתגרים העומדים בפניה, נדרשת יכולת לאבחן את הבעיות של עצמה במנותק מאידיאולוגיות ועל בסיס עובדות בשטח. בראשה, יכולת לענות על השאלה: לאן פניה? אם כי ייתכן שצרפת מזמן נמצאת בניסיון לנהל את המשבר ולא לפתור אותו.

במקביל, למרות שעיקר המידע בנוגע לאירועים מגיע ברשתות החברתיות ובכלים פחות מסורתיים, אי אפשר להתעלם מהסיקור שמקבל האירוע בעולם. קו סיקור אחד בולט במיוחד, והוא החשש של התדרדרות צרפת למלחמת אזרחים.

הקהילה היהודית עוקבת בדאגה

במבט חטוף על כותרות השנה האחרונה, קשה שלא להתרשם שבנוסף לכל מעלותיה של התקשורת העולמית, עובר קו נרטיבי דומה בדיווחים אותם היא בוחרת להעביר מצרפת, ארה"ב, רוסיה וישראל.

מעבר להשלכות של האירועים על צרפת, שמגבירים את המתחים הפנימיים בחברה ומאתגרים, בפעם המי יודע כמה בתקופה האחרונה, את שלטונו של עמנואל מקרון, יש כאלו בישראל ובקהילה היהודית בצרפת העוקבים בדאגה אחרי המתרחש והלך הרוח אותו הוא מבטא.

עיקר החשש הוא כי הזעם שברחובות יופנה בהמשך, גם אם לא בטווח הזמן המיידי, אל עבר הקהילה היהודית שגם ככה נמצאת במגננה מסוימת לאחר אירועי פיגוע הירי במרכול בפריז ב-2015 והחמרה במדדי האנטישמיות בצרפת, וכי האירועים הנוכחיים והשלכותיהם יפגעו פעם נוספת בביטחון של היהודים בצרפת.

אורי קידרון (צילום: המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס)

==

צוף וקנין היא בוגרת תכנית ה-MA לכלכלה פוליטית ומוסדות בינלאומיים באוניברסיטה העברית ויועצת תקשורת דיגיטלית.

אורי קידרון הוא יועץ אסטרטגי ותלמיד מחקר במסלול תל"ם לדוקטורט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.