הזמר, היוצר והשחקן יהורם גאון, מתייחס להפגנות של ערבים-ישראלים הדורשים חלק מהאדמות של קיבוץ מגידו, בטענה שהם צאצאים של עקורי אל־לג'ון. גאון מזהיר כי כניעה למפגינים תהיה תקדים מסוכן ותגרום לתופעה להתרחב לאיזורים אחרים ברחבי הארץ.

לדברי גאון: "קיבוץ מגידו שוכן באזור, שאיש לא יכול להגדיר אותו כ"שנוי במחלוקת". ואפילו שכך, הוא נמצא היום בלב סכסוך מתלהט על שטחים, כאשר ערבים – ישראלים דורשים שאדמות הקיבוץ יימסרו לידיהם, משום שלפני שהפסידו במלחמה, (שמטרתה הייתה למחוק אותנו מעל לפני האדמה), שכן עליהן כפר ערבי".

"חשוב לדעת שלמפגינים הערבים אין שום כוונה לִמחוֹת רק לשם המחאה, ואחריה לחיות לצד תושבי מגידו. הם מתכוננים, למי שלא הבין עדיין, להעצים את המחאה בכל שנה, ולהפוך אותה לשבועית. ולדרוש לקבל את אדמתם בחזרה. תופעה זו לא תיעצר רק במחאה, אלא תסלים לֶהֶרֶס שטחים חקלאיים, במעֵין איום של פרוטקשן".

גאןן מזהיר כי "הפגנות מגידו צריכות לשמש מקרה בוחן ונורת אזהרה. הוויתורים וההבנות ו"ההכלות" שלנו אינם מתקבלים בצד השני, כי אין להם שום עניין בחיים משותפים, אלא במחיקת העבר – במחיקת ההפסד הצורב שנחלו שוב ושוב במלחמות נגדנו. לא מדובר בשיח זכויות, אלא בשיח אלים המבקש לכפות מציאות בכוח. הלקח החשוב ביותר (ממקרה כזה אם יצליח), שעוד רבים כמותו יצוצו בעתיד הקרוב ועלינו להפסיק לזלזל בהם ולהתנשא מעליהם, כאילו הם איזה ילד קטן שלא מבין מה הוא חושב, ולא מתכוון למה שהוא אומר. חשוב להקשיב להם ברוב קשב, כי הם אומרים לנו במפורש מה הם רוצים".

"וזה רגע קריטי בו אנו חייבים לחוש בעמקי הלב את צדקתנו .כן אנחנו צודקים נקודה. הייתה מלחמה שנכפתה עלינו אחרי תכנית חלוקה, שאנו הסכמנו לה והם לא, והם פלשו לארץ עם שבעה צבאות כדי למחוק אותנו מכאן זהו. אין המשך לסיפור. ואסור שיהיה. כי אם יהיה המשך ונתחיל ל"הבין ולהכיל" "אז צריך לזכור שגם דגניה הייתה פעם "אום ג'וני", והיא אולי הבאה בתור".

"אבל למה ללכת רחוק? נתרכז במקום שנראה לנו הכי בטוח והכי צודק מבחינתנו ממש במרכז תל אביב, פנינת הנדל"ן של היום, באזור צומת הרחובות ארלוזורוב אבן-גבירול, שכן לפנים הכפר הערבי סומייל על כ-850 תושביו שברחו מבתיהם בדצמבר 47. אזור נוסף הוא האזור בו ממוקמת היום האוניברסיטה של תל אביב על שלל מטיפי המוסר הפועלים בקרבה, המקום נקרא פעם "שיך מוניס" הוא מנה כ-2,200 נפש, שבתיהם נהרסו והם ברחו מכאן במלחמת השחרור בחודש מרץ 48".

"עוד פנינת נדל"ן: בין נתיבי איילון לדרך נמיר, אזור שיכון בבלי, היה פעם "ג'מאסין אל ערבי" – על כ-1,100 תושביו שברחו בינואר 48. שכונה עירונית נוספת של צפון יפו, באזור החוף של דרום ת"א, ליד ""מסגד חסן בק", אזור הטיילת, בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה, שכונת נווה צדק. זו הייתה "מנשיה" -בה חיו כ-שלושה עשר אלף תושבים ערבים שברחו בסוף אפריל 48. גם אזור דרום העיר המזרחי, שכונת התקווה וכפר שלם, נקרא פעם "סלמה" כפר שמנה כ-6,700 תושבים שברחו גם הם באפריל 48 במלחמת העצמאות. צומת הרחובות הרצל וקיבוץ גלויות. נקרא פעם "אבו כביר" – בכפר ששכן באזור היו כ-5,000 תושבים שברחו אף הם באפריל 48".

"בסה"כ ברחו מתל אביב כ-30,000 ערבים ורובם המוחלט של בתיהם נהרסו עד היסוד. צריך לזכור ולא לשכוח ולדמיין מה היה קורה כאן ואיך הייתה נראית הארץ הזאת אם במלחמת השחרור היו הם המנצחים. שאלו פעם את בן גוריון מתי יהיה סוף למלחמות שביננו לערבים והוא ענה "רק כשהערבים ינצחו". כל כך ברור, כל כך נורא".