לקראת הכנס לציון 20 שנה להקמת 'פורום תקנה', ראשי הארגון 'בית דינה' – הפועל להשמעת קולם המושתק של המתמודדות והמתמודדים עם פגיעה מינית – קורא לראשי פורום תקנה לחשב מסלול מחדש ולערוך חשבון נפש.

ראשי ארגון 'בית דינה' הן הרבנית מיכל נגן – ראש המכינה הקדם צבאית 'צהלי', רחל עזריה – פעילה חברתית וח"כ לשעבר, הרבנית כרמית פיינטוך – רבנית קהילה ור"מית במגדל עוז ונעמה פלסר – פסיכותרפיסטית גופנית.

המכתב המלא של 'בית דינה' ל'פורום תקנה'

חברות וחברי פורום תקנה החשובים והיקרים. שולחות לכם מכתב ובו מחשבות ושאלות לקראת הכנס החגיגי המציין 20 שנות עבודה של פורום תקנה.

הנחתנו היא שכמעט כל עבודתכם המסורה נעשית שלא לעיני הציבור ונעשית כעבודת קודש במטרה להיטיב. גם כוונתנו היא כזו, להמשיך ולהיטיב ולבקש שינויים שנצרכים והכרחיים בעינינו.

ברור לנו כי פורום תקנה הוא פורום נדרש שמשרת את הציבור ונותן מענה קהילתי במקום שחסר בו מענה. גוף שפרץ דרך בשעתו בעצירת פוגעים ובהעלאת מודעות.

טענתנו העיקרית כעת היא שכלים ושיטות עבודה שהיו יעלים ונכונים בשעתו, מצריכים מחשבה מחודשת לאור ההתפתחויות בעולם כולו ואף בחברה הדתית. תהליכים רבים קרו בשנים האחרונות: מודעות לנזקיה של טראומה מינית והשלכותיה הכבדות, ההבנה עד כמה תגובת הסביבה לסיפור פגיעה שמסופר היא קריטית, הבחירה החברתית להקשיב יותר לזעקת הנפגעים ולתת בהם אמון, ההבנה מי אמור להתבייש בפוגענות מינית, בניצול של כוח וסמכות, נפגעים פחות מתביישים ומעוניינים שפוגעיהם יתביישו.

הבירור של מהי לשון הרע באמת, איזו לשון עלולה להרוג, ואיזה דיבור הוא דיבור גואל. הרשת החברתית, על מורכבותה, יכולה לעשות לנו גם טוב ואנו לומדים כיצד נכון להשתמש בה. ההבנה כמה סוד עלול להרוג וכמה חיים ותיקון יש בידיעה ובהוצאה לאור. השינוי החברתי הזה ביחס לפגיעות גוזר גם כמה שינויים הכרחיים בחשיבה ובאופן העבודה (זו הצגה קצרה בראשי פרקים ואכמ"ל).

1. טענתנו היא שלא ניתן יותר להסתפק ברצון הטוב של מוסדות קהילתיים או של הפוגעים עצמם להשתנות. אם הפגיעות לא נעצרות מיד, יש לפעול להגעה של נפגעים נוספים ולפרסם אזהרה פומבית ולא באיחור של שנים. אלו הם דיני נפשות, וככאלה, יש להחמיר בהם.

המשמעות של השארת הדברים לאחריותו של הפוגע, של ראשי הקהילה או המוסד החינוכי, התגלתה פעמים רבות כחמורה ביותר ורק לאחרונה חזינו באדם שפגע עשור נוסף תחת ידיעת הפורום. פרקטיקה של ביוש אינה חידוש בקהילות ישראל ויכולה להוות הרתעה והגנה טובה. הטענה הנשמעת מהפורום היא העדר סמכות לפעולה חוקית חזקה יותר. זה כמובן נכון, סמכות חוקית אין לו, אבל אחריות יש. לכן צריך להפעיל את הסמכויות הנובעות מכוחו של הציבור.

2. בחירת הפורום לפעול תחת מעטה הסוד, הן מול הפוגעים והן מול הציבור הרחב ממשיכה למעשה את התרבות שרואה בדברים סוד ודברים שהשתיקה יפה להם. יתכן שלפני 20 שנה היו בפעולות העלאת המודעות וניסיון ההרחקה, התקדמות ועשיית טוב. באקלים החברתי של היום אין בזה די. נדרשת פה הרבה יותר שקיפות ציבורית ושיתוף הציבור במהלכים החברתיים, כמקובל היום בגופים רבים.

3. כל פעולה שקשורה בתיקון אישי וחברתי לא יכול להתנהל מאחורי גבם או מעל לראשם של נפגעים. הבעיות שאנו מנסים לפתור שייכות למי שנפגעו ומי שלא נפגעו. הרצון בתיקון שייך לכל מי שאכפת להם מהנושא ושרוצים למגרו. ישנה גבורה עצומה וידע רב אצל הנפגעים עצמם והם צריכים ויכולים להוביל במאבק הזה. כמה מכאיב לגלות שישנם כנסים ככנס הזה, העוסק בשינוי ובטיפול חברתי, ושבו עוסקים מומחים למיניהם (א/נשי רוח וא/נשי טיפול) בפגיעות ובנפגעים ואין בו מקום ופתחון פה כמעט לנפגעים עצמם.

4. כיוון שנצבר ידע מחקרי רב בשני העשורים האחרונים, הזה הוא הכרחי לכל היושבים בגוף כזה. חזינו בעינינו באנשים מוסריים נופלים בהבנה של דברים פשוטים ביותר בתחום הזה. בגופים אחרים מקובל לעשות הכשרה בסיסית לכל הנוגעים בדבר, גם כאשר הם מתנדבים.

5. כל עשיה מביאה איתה גם טעויות. כיוון שאנו עוסקים בדיני נפשות ממש, מנגנוני הבקרה והתיקון צריכים לנכוח ולתפקד בבהירות ובעוצמה. גוף כזה צריך להיות מלווה בוועדת ביקורת חיצונית ולייצר בשקיפות תוכנית עבודה הכוללת שיטות הערכה ומשוב מסודרים.

ראוי כנס לציון שני עשורים שיהווה גם תחנה לחשבון נפש משמעותי שבין עבר לעתיד. אנו קוראות לנשות ואנשי הפורום לקבל את דברינו כתוכחה הנובעת מכאב ומרצון בתיקון. ניתן לדון וללמוד את הדברים באופן שקול ומתוך משא ומתן ולמידה עם גופים רלוונטיים נוספים בהם נצבר ניסיון וידע.