אולפן סרוגים מארח את רועי שרון, הכתב הצבאי של כאן 11 ולשעבר כתב ההתיישבות של מעריב וערוץ 10, לרגל צאת ספרו "ואנקמה" על תולדות הטרור היהודי בשלושים השנים האחרונות.
נפתח בשאלה הראשונה, האם בכלל יש טרור יהודי? הרי יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' טוען שאין דבר כזה.
ההגדרה של טרור היא הגדרה במילון. היא הגדרה אקדמית ומופיעה גם בחוק. מי שמבצע פעולה אלימה וחשאית על רקע אידיאולוגי, לא בגלל חשבון עסקי או סכסוך פרטי. להגשים רעיון אידיאולוגי – אז ההגדרה היא טרור. כשחטפו את מוחמד אבו חדיר כדי לנקום את חטיפת שלושת הנערים. לחולייה שביצעה את הרצח לא היה חשבון עם אבו חדיר משועפאט, אלא הם אמרו נתפוס פלסטיני כלשהו, וזו ההגדרה לטרור. יש פה 250 עמודים כדי להחליט אם יש טרור או אין.
אריה יואלי ורועי שרון באולפן סרוגים (אשר רוט)
אם אנחנו מדברים על היסטוריה, וצריך לתחם את התקופה, אז על מה אנחנו מדברים?
הספר מתחיל באזור הסכמי אוסלו, לקראת ההסכמים. כל המחתרת היהודית של שנות ה-80 – לא נכנס לספר. ויש הרבה הבדלים בין המחתרת ההיא לבין מה שהיה אחרי, גם במאפיינים, גם בדמויות. הספר הזה מסכם 30 שנה של פעילות.
מכל הספר, "מחתרת בת עין" היא ייחודית, בכך שהיא גם ביצעה הרבה פעילות וגם פעלה כקבוצה. את רוב הפעילות של הטרור היהודי אנחנו שוכחים כי היינו עסוקים באינתיפאדה השנייה – ובאוטובוסים מתפוצצים. אבל צריך לזכור שבתחילת שנות האלפיים נרצחו 8 פלסטינים בפעילות כזו, ועד היום הרציחות לא פוענחו. אבל צריך לזכור כי האירוע המרכזי – הנחת עגלת תופת ליד בית ספר לבנות בירושלים – היה אחרי תכנון של חודשים, איסוף חומרי נפץ, סולר ובנזין, התקנת המטען.
אפשר להגיד שיש פה הרבה כישלונות של המחלקה היהודית בשב"כ?
מדובר על כישלון של המחלקה היהודית בשב"כ, ופיגוע שנמנע רק במקרה על ידי שני שוטרים. הם הגיעו בשתיים בלילה להניח את העגלה, ואז נזכרו שלא עשו פנצ'ר לעגלה. מקטע של עצלנות הם נסעו רברס לאורך 100 מטרים, וניידת סיור במקרה ראתה אותם, התחילה לברר מיהם ומה הם עושים שם בשעה כזה, ואז הם גילו את הנשק ואת המטען.
במשך חודשים חפרתי על הסוגיה הזו, כי חשבתי שזה לא הגיוני שמדובר במקרה. הגעתי לכל המעורבים, לשוטרים, לסנגורית, לשב"כ. כולם אמרו שהכי טוב היה לכתוב שהצלחנו, אבל מדובר בכישלון מהדהד.
ומה ההצלחה של השב"כ? פרשת האחים קהלני?
שם מדובר בשני אחים שהגיעו לבצע פיגוע, הם סחטו את ההדק לעבר פלסטיני והנשק לא ירה. כי ערב קודם סוכן שב"כ הוציא להם את הנוקרים מהרובים. זה מקרה נדיר של הצלחת סיכול מראש, אבל שם באמת השב"כ ידע הכל עליהם, וכל האירוע הזה תוצפת בזמן אמת. ובסוף גם הצליחו.
אנחנו לא עושים תחרות בטרור
איך מגיע לך הרעיון לכתוב ספר על תולדות הטרור היהודי?
כי לא היה. כשאני נכנסתי להיות כתב שטחים, סיקרתי את נוער הגבעות, והדבר היחיד שהיה לי לקרוא היה הספר של חגי סגל 'אחים יקרים' על המחתרת היהודית. מאז היו פרשות ולא היה חומר, לא בעיתון ולא באקדמיה. והתחלתי לאסוף חומר. אני לא טיפוס שכותב ספרים. התחלתי לאסוף פליירים ועלונים מיצהר ופסקי דין. ובסוף מהארגזים האלה יצא ספר של 250 עמודים.
נקודת המפנה בשב"כ – השריפה בדומא (הישאם אשתייה/פלאש90)
בשלושים השנים האחרונות על כמה קרבנות פלסטינים אנחנו מדברים?
לא ספרתי, אבל זה באזור ה-60 הרוגים. 29 מתוכם זה ברוך גולדשטיין ו-7 זה עמי פופר. גם בהקדמה אני כותב שאני לא משווה בין טרור יהודי לטרור ערבי, המספרים בטלים לא בששים אלא בששים אלף. אנחנו לא בתחרות. ולפעמים כותבים ספרים גם על תופעות מצומצמות יותר.
הספר הזה מתאר הרבה כשלונות של המחלקה היהודית בשב"כ אבל מצד שני ההצלחות לא נכנסות לספר. יש הרבה סיכולים שאנחנו אפילו לא שומעים עליהם. מספיק שרכז שב"כ מתקשר לאיזה פעיל ואומר לו 'אני יודע מה אתה מתכנן' והוא לא הולך לשרוף את הבית בלילה, אז זה סיכול שנעשה בצורה רגועה ודי שקופה. אבל אלמלא המודיעין והיכולות של החטיבה היהודית יכול להיות שהיינו במקרים אחרים לגמרי.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
