1,040,972 תושבים, 402,087 ילדים, 105 שמות עבריים, 52 שכונות וראש עיר אחד. בראיון לסרוגים לרגל חגיגות יום ירושלים שמתקיים היום, משה ליאון מספר על העיר שהוא "מאוהב בה עמוקות" על ההתלבטות האם להיכנס לתפקיד ראש העיר המורכב, ועל החזון שלו לירושלים האוטופית, ש"מעבר למה שיש בה היום, תהיה מושלמת".

משה ליאון אמנם גדל בגבעתיים, אבל מבחינתו הוא "ירושלמי מאוד מאוד, והירושלמיות זורמת לי בכל הנימים והורידים בגוף". הוא לא מצליח לבחור בין בתי הקפה האהובים עליו כשיש לו שעה פנויה ("ואין"), ולמרות שכל שבת הוא אומר לעצמו שהפעם לא ילך לכותל, "אני מוצא את עצמי הולך לשם, כמו מגנט".

הבחירה בריצה לראשות העיר לא הייתה לו מובנת מאליה. "התלבטתי רבות", הוא מודה. "הייתה לי קריירה מצויינת עד שנכנסתי לתפקיד – רואה חשבון, מחזיק את אחד המשרדים הגדול במדינת ישראל, היה לי טוב". ובכל זאת, האהבה שלו לעיר גרמה לו להרגיש שזה הצעד הנכון הבא.

"זה תפקיד קשה, אולי אחד התפקידים הקשים ביותר שיש", הוא אומר, ומדבר על המעבר מתפקידיו הקודמים לעבודה עם האנשים: "לא קל לעבוד מול ציבור", על העיר "הכי מורכבת בעולם", על התערובת האנושית שצריך להפוך להרמונית, על הטרור, הרכבת הקלה, ואיך לא – הפקקים.

האזינו לפרק המלא:

אם תשאלו אותו, הוא ראש העיר הכי נגיש שיש. "הציבור נמצא איתי בקשר יומיומי, כשאני נפגש איתו במקומות שונים בעיר, מדבר איתם על הבעיות שעולות בוואטסאפ, ובסך הכל, אני חושב שאני נוגה בציבור, מרגיש אותו, ומודע לבעיות". הוא מקפיד על קשר קרוב עם התושבים במזרח העיר ועם נכבדי השכונות הערביות, והוא אמנם לא דובר ערבית, אבל מתייחס לאוכלוסייה הזו ברצינות רבה. "אם מסתכלים על המספרים, ירושלים היא העיר הערבית הגדולה ביותר במדינת ישראל".

הרכבת הקלה (צילום: דניאל אוחיון)

לשאלה האם הכיפה שעל ראשו משפיעה על האופן שבו הוא מנהל את העיר, הוא משיב בחיוב. "אני שואל את עצמי הרבה מה הכיפה עושה לי כראש עיר, ואין ספק שהיא נותנת צד משמעותי מאוד. כיפה זו דרך חיים, במיוחד הכיפה של הציונות הדתית, דרך של הרבה פשרות, של החינוך מכיתה א' לאיך לחיות עם האחר, להבין ולהכיל, וזה גדול גדול מהניהול שלי היום".

מעבר לעבודה המתמשכת של ראש עיר שכוללת פתרון בעיות של תחבורה, בנייה, תעסוקה ועוד, משה ליאון תופס את המרקם החברתי כאחד האתגרים של העיר, וגם אחד הכוחות שלה. "העיר מחולקת לערבים, חרדים, חילונים, דתיים, וכל התושבים האלה צריכים לגור ביחד אחד ליד השני".

"פה, כשאת יורדת לרחוב יפו ואת רואה ערבי, חרדי וחילוני הולכים אחד ליד השני, את רואה את זה כדבר נורמלי ומובן מאליו. בתל אביב כשזה קורה, את ישר מתקשרת למוקד 100 כדי לבדוק מי מהם מתחפש. אבל אנחנו – גרים ביחד, חיים יחד, ואני כראש עיר צריך לגרום לכך שכל אחד יבין שאפשר לתת לכל אחר מה שהוא צריך, עד שנחיה פה בשלום".

למרות הטרור, האלימות בהר הבית והפיגועים הרבים שמתרחשים בבירה, מבחינתו "ירושלים היא עיר לא מפחידה בכלל. את יכולה להסתובב בכל מקום בביטחון רב, את יודעת שמשגיחים על התושבים 24/7, וזה בהחלט מקום בטוח".

ליאון רואה את ירושלים כמודל שיכול להוות השראה לכל מדינת ישראל בכל הקשור לחברה ולחיים יחד. "בסופו של יום, אנו כאן יחד. נפגשים במקומות העבודה, בטיפול רפואי, זה נראה מובן מאליו מצד אחד אבל בעיני מי שלא תושב ירושלים, הוא מוזר מאוד. ולכן, אנחנו יכולים להיות גאים, ולהוכיח שאפשר גם אחרת".