"היה טוהר ושמחה": גיסתו של ידידיה פוגל ז"ל בראיון

"משפחת פוגל היא כמו המשפחה שלי, וההורים כמו ההורים שלי", מספרת רונית, גיסתו של ידידיה פוגל ז"ל שנהרג לפני שנתיים באסון מירון. זה לא האובדן הראשון בבית משפחת פוגל. האם רחל נפטרה לפני כ-6 שנים, ולפני שנתיים הלך לעולמו גם ידידיה. "הקשר ביניהם היה משהו מיוחד" מספרים במשפחה, "בן זקונים ואמא שכל כך רוצה להעניק".

אסון מירון הוא האסון האזרחי הגדול ביותר שהתרחש במדינת ישראל ונהרגו בו 45 בני אדם כתוצאה מדוחק. רונית מספרת בשיחה לסרוגים על הלילה הנורא ההוא, על מי ידידיה היה עבורה, ועל השכול של המעגל השני.

"הפצע שלא הגליד – בחזרה לאסון מירון" | פרויקט מיוחד:

• "הוא טיפוס שמסתדר, אבל נהרג מהראשונים"
• "הוא גמור, הבא בתור": הנס של ניצול אסון מירון
• איבד שני ילדים באסון מירון: "יש שאלות שאסור לשאול"
• אב הפצוע הכי קשה באסון מירון: "הוא גיבור, לא מוותר"

"ידידיה היה מתוק וטהור", רונית נזכרת. מתקשה להאמין שכבר עברו שנתיים, ולקבל את העובדה שהוא איננו. "איך הסכמנו לקבל את הבשורה הזאת? איך הסכמנו לקבור אותו? איך חשבנו שנסכים לסבול את החיים כשהוא לא כאן?".

"אני מכירה אותו מאז שהיה בן שבע", היא מספרת. "יהודה בעלי סיפר לי עליו המון, והיה ביניהם חיבור מיוחד מאוד. בתחילת הקשר עם מי שעתיד להיות בעלה, הם הגיעו ליחד לבית משפחת פוגל. "ידידיה אמר לי במתיקות – יש לי רעיון ממש טוב בשבילך. אולי תתחתני עם יהודה? הוא היה בטוח שאנחנו מתחתנים בזכותו".

החיבור בינה לבין ידידיה הקטן קרה מיד, והמשיך לאורך השנים. "היה לו אמון בי, וידע שהוא יכול לספר לי על המחשבות והחוויות שלו ושאני אוהב אותם ואשמח לשמוע. הוא תמיד היה אומר –  'נראה לי שתאהבי את מה שיש לי להגיד'".

"הוא היה חושב על דברים אחרת. תמיד הביא משהו אחר, ומחשבה שאף אחד לא חשב קודם", היא מספרת. "לפעמים זה היה מפתיע, לפעמים הזוי, לפעמים מתוק, ולפעמים מעלה מחשבה של 'מתי תתבגר קצת?' הייתה תחושה שהוא חי מטר מעל הקרקע".

"מתי תצא מהתמימות שלך?", היא הייתה תוהה, מול אותו ילד ונער שחי בעולם משלו. "הייתי מקשיבה לו וחושבת, כמה טהור אתה יכול להיות?". חוץ מהקשר הקרוב איתה, רונית מספרת שבשבילה הוא היה גם הדוד של הילדים שלה. "הדוד הצעיר שעושה איתם שטויות ומלחמות דגדוגים, ומספר סיפורים בסבלנות אין סופית".

התמודדויות החיים

לצד השמחה והתום, ידידיה התמודד לא פעם עם אתגרים. "הוא התחיל ללמוד בישיבה תיכונית ועזב, והיה שנה וחצי בבית, רוב הזמן לבד. אחרי תקופה הוא אמר שהוא רוצה ללמוד במגדל העמק, ומיד, הוא ארז תיק ונסע לשם עם ההורים. הם ראו שהוא כבר עם התיק, נתנו לו יומיים ניסיון, והוא נשאר".

רונית מספרת על תקופת המחלה של רחל אימו, ועל הקשר הקרוב ביניהם. "הוא היה הילד הכי קטן במשפחה, הכי קרוב לאמא. היא הייתה איתו כמו שלא הייתה עם אף אחד מהילדים".

למרות האתגרים שבדרך, "היה בו משהו שלא היה ממורמר על החיים", היא מספרת. "הוא היה יכול לבטא כאב או קושי סביב כל מיני דברים אבל בעובדתיות כזו – זה קשה וצריך להתמודד, אבל בהרבה שמחה וכוחות חיים. לפעול עם מה שקורה, ולבחור".

"עבודת ה' שלו הלכה והתעצמה. הלוואי והיה לי איך לבטא את הטהרה שלו, רצון פשוט לעבוד את ה'. מתבודד, לומד, פשוט כולו עסוק בזה. הרב יהושע שפירא אמר עליו שהיה חכם ותם. לומד ועושה וחושב ומנתח, אבל גם נורא תמים. היה לו מקום טהור שהוא שמר עליו, ומשהו ששמר עליו בעולם הזה". בעקבות הדרך הזו, החליטה להתנתק מהפייסבוק. "חשבתי שידידיה היה מתנהג ככה", היא אומרת. "לא לתמיד".

"פתאום בתוך כל המורכבות הרגשתי שהרבה יותר קשה בלעדיו. אנחנו הרבה יותר מרגישים את החוסר. יש אור שחסר ואני רוצה להוסיף את האור הזה. אמרתי לידידיה שיראה את האור ואני רוצה שהשיח שלי יהיה טהור. לא להיות מנותקת."

"אחרי שרחל נפטרה היינו מגיעים לבקר, ורק הוא והאבא היו בבית. רחל הייתה עושה הכל ולא נתנה לאף אחד אחר לשטוף כלים ולעשות שום דבר בבית. אחרי שנפטרה, ידידיה היה תמיד שוטף כלים, לאט, בנחת, שקוע במחשבות. הוא היה עושה הכל פשוט בטוב, ואני לא מצליחה להיזכר מתי ראיתי אותו כועס".

"בשבעה גיליתי ידידיה אחר", רונית מספרת. "במשפחה הוא ידידיה הקטן שכולם דואגים לו, ידידיה שלנו. ובשבעה פתאום הגיעו החברים. הם דיברו על ידידיה המוערך והנערץ והמארגן. הוא היה דמות נורא משפיעה בישיבה, וגם כשהגיעו החברים מחוץ לישיבה גילינו היקף ענק של עשייה. היה מרגש מאוד לראות פתאום את ידידיה הגדול".

ערב האסון

"היה מאוחר בלילה אז הלכנו לישון בלי לדעת שום דבר", רונית נזכרת. "גם פתחיה, אחד האחים היה במירון, והוא התקשר לאבא לפנות בוקר וסיפר שהיה אירוע ושהם לא מצליחים ליצור קשר עם ידידיה, אבל הרגיע שהיו חברים שראו אותו לפני, אז כנראה הכל בסדר. הוא רחפן, ולא הייתה קליטה, אבל הבנו שלא מתאים לידידיה לא ליצור קשר בכלל".

המשפחה התחילה לעבור ולחפש את ידידיה בין בתי החולים, אך שבו בלעדיו. "אין מילים שיצליחו לתאר את הרגע הזה שאת שומעת שידידיה נהרג, שהוא שם באבו כביר. יש איזה מין סדק כזה שעובר מלמטה למעלה, ואת נשארת ריקה וחלולה ואין כלום."

"היינו צריכים לספר לילדים שלנו, שהיו קרובים לידידיה מאוד. צריך לבשר לילדים שהוא נהרג ואת לא רוצה לעשות את זה, את פשוט לא רוצה להגיד להם".  היא נזכרת ברגעי הקושי ההם. "אין לנו ברירה, וכשאיכשהו אנחנו רק מתחילים להגיד כמה מילים, אנחנו מיד ומתחילים לבכות, וגם הילדים בוכים".

"ביתי הקטנה הייתה רק בת שנתיים. כמה שבועות אחר כך היינו בבית משפחת פוגל וישנו בחדר של ידידיה, ורחל הקטנה שלי שנקראת על שם האמא שאלה –  "ידידיה ישן כאן?". אז היא עדיין זכרה אותו, עכשיו כבר לא".

רונית מספרת על הרצון לשמר את הזיכרון, ועל הדמות של ידידיה כשמח וחי. "יש לנו קיר בבית עם תמונות משפחתיות, וביניהן שמנו תמונות של ידידיה ורחל. זו הייתה בחירה, לשים אותם בתוך התמונות של כולם כדי שייזכרו כתמונות של חיים בתוך הזיכרונות השמחים. כולם מחייכים שם, וגם ידידיה ורחל".

השכול של המעגל השני

על פי ההלכה, רק בני המשפחה ממדרגה ראשונה יושבים שבעה, אך לא פעם גם האחרים במעגל השני מרגישים חלק מהשכול. "הרגשתי שאני רוצה לשבת שבעה, שזו רמת האובדן שלי", אומרת רונית. "אבל את לא יכולה, כי יש ילדים לדאוג להם, יש עבודה. והציפייה שתבואי לעבוד, קשה מאוד".

היא מבהירה שבמקום העבודה שלה התחשבו בה, אך היא לא דיברה מספיק את הצורך. "הייתי צריכה להגיד שאני לא מגיעה, אבל לא הבנתי כמה זה מה שאני צריכה. זה היה תהליך של לקבל ולהפסיק להיות בביקורת כלפי עצמי. כשכל הזמן רק אמרתי לעצמי: 'יאללה תחזרי לחיים כבר', 'תתפקדי'. אבל אני לא מצליחה, כואב לי, כאב שלוקח את כל הכוחות".

"בתקופה ההיא לא אכלתי כל כך, והייתי צריכה לקבל את זה, את כמה שידידיה היה קרוב אלי", היא מספרת. "השנה אני כבר בכוחות ועשייה", היא אומרת, ומספרת שבספירת העומר היא סופרת את הספירה הרגילה, אבל גם את הספירה ליום הנורא ההוא. "זה הולך ומתקרב, ומגיע גם יום הזיכרון שלא עושה חיים קלים לשכול אזרחי. גם היום בימים האלה מאוד קשה לי ולדעת לקבל את זה. את לא רוצה להיות שם, את רוצה שיהיה שמח וטוב".

קופסת זיכרון

בפסח שעבר, המשפחה החליטה שהם רוצים שגם האחיינים הקטנים יזכרו את ידידיה. "הבנו שפה ושם אנחנו מדברים ומספרים  עליו, אבל הם לא יזכרו אותו כמו שהוא היה חי. אז ארגנו אירוע –  הדפסנו תמונות של ידידיה עם הילדים והכנו קופסת זיכרונות.  חשוב לנו שיזכרו את היש ולא רק את האין".

"כמבוגרים, בשנה הראשונה אנחנו מתאבלים ובכל אירוע נזכרים באיך המציאות הייתה נראית לפני שנה, איתו. ובשנה השנייה נזכרים בשנת האבל, בכמה קשה היה בשנה שעברה, איך עברנו בתוך האבלות". היא מסכמת את ידידיה בשתי מילים: "טוהר ושמחה. הוא לא היה בתוך הסכסוכיים האנושיים, אלא כל כולו ברצון לעבוד את ה', בשמחה גדולה ובשלמות".