הכתב המדיני של גל"צ יניר קוזין, משתף בשכול האישי שלו בעקבות פטירת אביו בהיותו נער בן 17. בסדרת ציוצים שפרסם בטוויטר סיפר קוזין על הרגע בו הוא הבין שאין לו אבא.

קוזין שיתף: "אני נזכר ברגע שהבנתי מה זה שאין אבא לידי. זה לא קרה אחרי הדפיקה בדלת, גם לא בהלוויה כשראיתי את הארון יורד לאדמה ואת החיילים בתורות שופכים חול ומייצרים רעש שלא שמעתי עד אותו רגע. כאילו, הבנתי, בערך, שאבא מת. אבל לא הבנתי מה זה אומר".

"הייתי כמעט בן 17 והלכנו לבית הכנסת בשבת. לא ידעתי למה אני צריך ללכת, אבל חבר שאמא שלו נפטרה שנה לפני הסביר לי שבשישי בערב ובשבת הולכים לבית הכנסת לומר קדיש. החבר של אחותי שבא מבית דתי, לקח אותי לבית הכנסת שצמוד לבית שלנו, פעם ראשונה שהלכתי לבית כנסת מאז הבר מצווה, פעם ראשונה בערב שבת בכלל".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

באדיבות ערוץ הכנסת

"נכנסנו פנימה לתוך בית הכנסת שהיה מאוד מואר, החבר של אחותי מתן ניגש לגבאי ואמר לו בשקט משהו. כנראה הסביר לו שלפני כמה ימים אבא שלי נפטר וצריך לומר קדיש וכו'. הגבאי הביט למטה כשמתן דיבר אליו ואז ברגע אחד הרים את מבטו והסתכל לי ישר בעיניים וראיתי את עיניו מתמלאות עצבות נוכח הילד שמולו. ובבת אחת כמו שקורה רק בבתי כנסת, כל המתפללים החלו להסתכל עליי ואצל כולם היה את אותו המבט, מבט מרחם. מן מבט שיוצא לך באופן טבעי כשאתה רואה מולך טרגדיה טרייה. ואז הכה בי הבוקס עמוק ללב ולנשמה".

"החזן מסיים קטע תפילה ואומר "קדיש". אני מקבל לידיי את הספר עם העמוד הרלוונטי "קדיש יתום". כבר קראתי את הקדיש פעם ראשונה בהלוויה אבל הכל היה נראה שם כמו לקוח מסרט תיעודי שראיתי פעם בלילה בערב יום הזיכרון, הפעם הייתי לבד, מול הטקסט הזה, יתום, "קדיש יתום". אמרתי את המילים כשהעיניים מתמלאות דמעות אבל לא בכיתי. את ההודעה קיבלנו בראשון, אבא נקבר בשני ועד שבת, לא בכיתי".

"סיימנו את תפילת ערב שבת הקצרה, מלא אנשים זרים שאני לא מכיר באו אליי ואמרו לי "שלא תדע עוד צער" ותהיתי לעצמי, איך אני לא אדע עוד? רק עכשיו התחלתי עם הצער הזה. יצאנו מבית הכנסת כשהמבטים של האנשים הטובים והמרחמים מלווים אותי, הליכה של 5 דקות לבית ובכיתי כל הדרך. בקול רם ברחוב".

"אז הבנתי באותו רגע מה זה להיות "יתום מאבא", האיש הזה שזרים יודעים שאתה הבן שלו. לא באת לבד לפה, יש לך אבא. יש בעיות? ידברו עם אבא. לא הכל עליי, אני לא צריך להתמודד לבד עם מבטים או כעסים, יש פה אבא. אבל עכשיו אין. בכיתי חזק בדרך הקצרה הביתה מביה"כ כאילו רציתי שהוא יישמע שכואב לי".

"אח"כ בהמשך, חשתי מה זה להיות בלי אבא המון פעמים. כמו שחודש אחרי שהוא נפטר עברתי טסט, בהמשך התגייסתי, השתחררתי, התקבלתי בקשיים לאוניברסיטה, סיימתי, נסעתי, חזרתי, הכרתי, התחתנתי, הבאתי ילדים, קראתי קדיש, המון פעמים, ובכל פעם אני שוב מרגיש בלי אבא. וזו תחושה עצובה כבר 20 שנה".