בצפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה החברה הישראלית מתעטפת שתיקה נוגה מתוך סולידריות ממלכתית, כמעט כולם שם.

מה פשר הזיכרון ולמה נועד, תהייה שלא בהכרח נותנים עליה את הדעת כראוי, הטקסים הממלכתיים מוגשים בפורמט קבוע והשיח נסוב בעיקר סביב עדויות של שורדי שואה.

לזיכרון במקרא קיימת התייחסות הרבה מעבר לשימור ההתרחשות היסטורית, אלא בעיקר כקריאת כיוון לעתיד כלקח שנלמד מהעבר ונצרב בכאב ומתעתד לשכלל את העתיד, כדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל "וזכר הזיכרון של מחית הרע, עושה זיכרון בספר של תגבורת הטוב" ובמקום נוסף כתב "ויספיק הזכר של חסרון העבר לתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת".

זיכרון אימי השואה נועד להבנות בתוכנו את היחס הנכון והראוי לרוע העולמי שטרם כלה מהעולם אך אולי ובעיקר לצקת לתוכנו את הגבורה היהודית שנרמסה לעפר ואפר. שואת יהודי אירופה סיכמה את סיומה של הגלות קץ של רדיפות ומרחץ דמים בני אלפיים שנה, וזקיפת הקומה הישראלית בהקמת מדינת ישראל שהיוותה את קידוש השם הגדול בעולם המתחדש, בניגוד לחילולו בהשפלתנו בגלות הארוכה.

הנימה חסרת האונים והמבט הקודר שניתן לחוש ולחוות בימים אלו אצל הדור השני והשלישי שמבקש להזדהות, נוגדים את מהותם ועשויים להקטין את גודלם ואת תכליתו של הזיכרון, במסורת חז"ל ישנה משנה סדורה ביחס לאבלות הן הפרטית והן הציבורית על חורבן האומה והמקדש, שמגמתם לנצור בתוכנו את העובדה שהמציאות עדיין חסרה ועלינו לנתב את כוחות החיים להשלמת ולתיקון עולם, כמאמרו של אחד הקדמונים רבינו בחיי בספרו: "החסיד- אבלו בליבו וצהלתו על פניו".

תכלית הזיכרון הינה בבחינת 'מתחיל בגנות (שואה) ומסיים בשבח (תקומה ועצמאות ישראל)', להגדיל את המבט על הייעוד היהודי לדורותיו ובעיקר לסמן את האופק של האומה הישראלית חרף רדיפותיה בנות אלפיים, לכדי הבנה צלולה שאושרנו כרוך במילוי יעודנו כחברת מופת ריבונית בארצה השואפת למילוי הייעוד המשיחי, דהיינו, עם שאינו בוש לומר לעולם כולו, אנו בדרך לתיקון המציאות, אמנם רצחו את גופנו אך הרוח מלאת חיים ואמון במציאות.

כיום קיימים חלקים בחברה הישראלית שנואשו מהחזון הגדול של שיבת ציון ומתקומת ישראל המתחדשת, רוחות פרוגרסיביות החליפו ערכים לאומיים, ובניסוח עדכני: 'פוסט ציונות', כשהרוח הגדולה נעלמת תופסים את מקומה הלכי רוח פוסט מודרניים פרטיקולריים וממלא ההתרפקות על הכאב ועל חוסר האונים ממלאים את הריק.

כפי הנראה הפנים הנפולות מספרות סיפור עמוק יותר שמלווה את מי שנשטפים בעקבות זיכרון הזוועות, ממשק עם כאב ובפרט בקנה מידה דמוני עשוי להפגיש אותנו עם שאלת הקיום הלא מדוברת, מסתבר שימים אלו חושפים את המטען הפנימי הציבורי ובוחנים עד כמה  גדוש הוא באמונה באלוקים חיים ובתקווה לעולם שלם וטוב יותר או שמא הריק והייאוש המודחק שמכרסם פנימה, ניבט לשעה קלה בימים אלו במסווה ממלכתי שאינו מודע ליגונו האמיתי.

לא ניתן להפריד את המרי האזרחי של החודשים האחרונים שהתפרץ בחוסר שליטה ואחריות, ומבקש להרוס הכל בבחינת 'גם לי גם לך לא יהיה', מהאופן בו אנו מתייחדים עם זיכרון השואה. מושכל ראשון מאימי השואה שנלמד בנהרות של דם, הוא מה עשוי להיות גורל אומה המופקעת ונפקדת מארצה וריבונותה, מעולם לא התמידה שלוותינו בנכר, וכשהיה נדמה כי באנו את המנוחה הזדרזו הקלגסים המקומיים להזכיר לנו  מי ומהיכן אנו.

כשאנו מתייחדים עם מיליוני נספי השואה האמנם הפקנו את הלקח? האם מניפי הכרזות 'חורבן הבית' מבינים מהו חורבן?! איך יתכן שיש בתוכנו המאיימים לפורר הכל ולראות את ברלין כחלופה?! מעבר לסכלות התהומית זוהי כפיות טובה נוראית וחוסר אחריות לאומי, כנראה טרם השכלנו להבין מה עבר עמנו ובעיקר מהי תכלית ייעודו.

זיכרון שהוא נטול חזון נצחי, סופו להיות נטול משמעות ואף להשמיד את עצמו לדעת. אם חפצי חיי אמת אנו ומלאי אחריות לדורות הבאים, מתבקש לבחון מחדש את משמעות הזיכרון של ימי הוד אלו להיכן הם מכוונים ומה הם מבקשים לחולל בקרב העם היושב בציון, זיכרון התופת באירופה מהווה פרק מרכזי בתולדות ימי ישראל החדשים.

כדרכו של עולם ככל שהשנים יחלפו ושורדי השואה כבר לא יהיו איתנו להנכיח את שראו וחוו, יהיה קשה לשמר את האותנטיות של אימי השואה והזמן עושה ויעשה את שלו. גם הכאב ככל שיהיה הרי הוא דוהה בחלוף הזמן, ואם החברה הישראלית תשמר את הפורמט הטקסי הנהוג כיום בזיכרון השואה ולא תלך צעד מעבר להתמקד במהות ובזהות הישראלית וייעודה הכרוכים בזיכרון, תהא זאת החמצה ובעיקר התעלמות מהשבט האלוקי שביקש ללמדנו פרק על ייעודנו הישראלי.

דומני שניתן וראוי למנף את השבר הפוקד את החברה הישראלית, לבחינה מחודשת של פרק זה בהיסטוריה שלנו ולצופף שורות למען עתידה וייעודה של האומה.

וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלִַ֖ם לְד֥וֹר וָדֽוֹר. וְנִקֵּ֖יתִי דָּמָ֣ם לֹֽא־נִקֵּ֑יתִי וַֽה' שֹׁכֵ֥ן בְּצִיּֽוֹן: