מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, המדינית. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו.

וַנִּצְעַק אֶל־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת־קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. לשנה הבאה בירושלים הבנויה. חודש ניסן ובמיוחד חג הפסח הוא זמן למיתוסים. בכוונת מכוון נמתח החודש הזה לימים לאומיים של זיכרון השואה, אבל על החללים ויום העצמאות של מדינת ישראל.

סיפור יציאת מצרים כפי שמסופר בהגדה המסורתית והמתחדשת וסיפור מגילת העצמאות עולים על הבמה. מתחברים ומתנגשים. בימים אלו של מחאות דמוקרטיה מגילת העצמאות תופסת מקום של כבוד. היא הופכת בפי רבים מאנשי המחאה ומנהיגי האופוזיציה לבסיס להסכמות מחודשות וכתשתית לחוקה עתידית.

מחאה (צילום: Flash90)

כפי שמשה, גיבור יציאת מצרים, לא מוזכר בהגדה כך לא מוזכרת "הדמוקרטיה" בהכרזת העצמאות אבל רבים מאתנו חשים שהיא הגיבורה של המגילה ורוחה מרחפת מעל פני המשפטים שהקריא בן גוריון בה' באייר תש"ח.

התפיסה הרווחת היא שהמחאות מביאות לשיא את ההתנגשות של המרכיב הדמוקרטי עם המרכיב היהודי של מדינת ישראל. זה נכון, אבל חלקי וחסר. המחאות וגם מחאות התגובה מביאות, בעיני, לשיא את שאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל. אם תרצו, שאלת "מהי יהודית?"

הריבונות היהודית אף פעם לא הייתה קלה וברורה. מאז יציאת מצרים התנהלנו הרבה יותר שנים ללא ריבונות כזה מאשר איתה.

היא מעלה שאלות של היחס אל "האחרים" הגרים. מעלה שאלות לגבי היחס אל "החלשים" וחסרי המשאבים בחברה. היא מעלה שאלות לגבי היחס אל תרבויות המקום והעולם ואל מדינות האזור והעולם.

היא מעלה שאלות לגבי מה יהודי במדינת היהודים. עד כמה המדינה הזו יכולה להתערב, בשם היהדות, בזכויות של קהילות ופרטים במרחב הישראלי. האם היא יכולה לשלוט צבאית בעם אחר.

יש הרבה מה לשאוב ממגילת העצמאות ביחס לשאלות הללו, אבל יש לא פחות לשאוב מסיפור יציאת מצרים והחוקה שכונן עם העבדים בדרכו לארץ המובטחת. בפשטות, המהלך של היציאה ממצרים וההליכה במדבר ויצירת הטקסט המקראי כוננו את התנועה לשחרור האדם.

חג החירות הוא הסמל לכל אלה. הוא תשובה לאדם המשועבד, המוקרב, המנוצל, זה שלא רואים אותו ולא שומעים אותו, הצועקת בשדה ואין שומע לה, הנרצח במחשכים, זה ששכרו מולן, אלו שמאבדות את אדמתן ועוד ועוד.

המקרא מבקש לומר, מול ממלכות אכזריות ששולטות בכל המרחב, שיש רק מלך אחד. והוא יושב בשמיים. והדרך לעבוד אותו היא לכבד את צלמו בכל אדם ולשחרר כל אדם, כמידת היכולת. וגם אם יש כניעה לחולשות האנושיות דאז יש גבולות. לעבדות. לבעלות על אדמה. למלוכה ארצית. לפולחנים.

הפגנות נגד הרפורמה (צילום: תומר נויברג/פלאש 90)

לא במקרה סיפור יציאת מצרים הקסים והשפיע עמוקות על מתקני עולם כמרטין לותר קינג ג'וניור ורבים אחרים. הזעקה של מחאות הדמוקרטיה היא זעקה שמתכתבת עם השאיפה הזו לחופש. במובן הזה, המחאות הן בשורה חשובה ויפיפייה ולא חשוב מאיזה מקום פוליטי אנחנו מגיעים לשאלת החקיקות שמציעה הקואליציה הנוכחית.

יהודה עמיחי כותב שנולדנו מהרגע שאברהם שובר את פסלי אביו ומכונן דת חדשה. ושעלינו לשבור חלק מהפסלים של אבותינו ולחדש את הדת שלנו. בכל דור ודור. שהתנועה הזו היא היא היהדות.

במונחים היסטוריים עברנו את המדבריות שהפרידו בין עשרות רבות של ארצות מוצא והגענו לארץ המובטחת. אחרי הנחלה צצות השאלות האמיתיות. מה עושים עם הכנען הזו?

הארץ המובטחת היא הבטחה על תנאי. ותמיד הייתה. והתנאים תמיד נגעו, ראשית וכמעט בלעדית, להתנהלות האנושית שלנו. הנביאים מביאים את הדברים באופן מפורש. התלמוד מספר לנו אף הוא את אגדות החורבן.

הסיבות הפוליטיות נתונות לפרשנים הפוליטיים. הקריאה היהודית תמיד נגעה לאובדן בושה וטיפוח גאווה, לרמיסה של כל מי שחלש מאיתנו, לשנאת גרים וזרים, לפגיעה ושנאה כלפי הזולת, לעושק וצבירת עושר.

הבשורה המדהימה של סיפור יציאת מצרים נוגעת לכח. במקום שבו היו שתי אפשרויות בלבד: להיות עושק או נעשק, מנצל או מנוצל- מציע המקרא ומציעים עיקר זרמי היהדות דרך אחרת לגמרי. אפשר לשבור את מעגל הכח. את החד גדיא הזה. אפשר להשתמש בכח בתבונה. על מנת להטיב.

בראייה היסטורית שרואה את עיקר הזעקה של מחאות הדמוקרטיה, הרבה מעבר לשוליים ולהתקוטטות רגעית ואינטרסנטית באולפנים, זה הדבר שיישאר: הקריאה לחירות. הקריאה לריסון הכח. הקריאה לשחרור האדם.

מועדים לשמחה!

הכותב הוא מייסד תנועת הפריפריות, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ותלמיד רבנות במכון הרטמן.