במשך שלושה חודשים חיכיתי לרגע שהממשלה תסכים לעצור, לנשום ולהידבר, בלי שהיא מקדמת את החקיקה תוך כדי. אבל גם כשזה סוף סוף קרה, אני מרגישה מחוייבת להמשיך להפגין כנגד המהפכה המשפטית. ואלה הסיבות:
ועדת חוק חוקה ומשפט סיימה את כל ההכנות כולל הגשת הצעת החוק לכנסת לקריאה שניה ושלישית, כך שתוך שש שעות בלבד החוק לשינוי הועדה לבחירת שופטים עלול להגיע להצבעה. שש שעות. אין ברירה אלא לוודא שהממשלה לא תשכח לרגע שאסור לה לממש את היכולת הזו.
מאז שהודיעו על עצירת החקיקה, תומכי הרפורמה החלו לצאת לרחובות ולהשמיע את קולם. זוהי זכותם הדמוקרטית כמובן. אלא שבמצב כזה לא נוכל להפקיר את הרחוב ולאפשר רק לעמדה זו להישמע. עוד עלולים לחשוב שהם הרוב. לכן כל מתנגדי המהפכה המשפטית מחוייבים להמשיך ולצאת ולהפגין.
יתרה מזאת, בעמק המעיינות ובאזור הגלבוע, סמוך למקום מגוריי, אנו סובלים בשבוע האחרון מאלימות קשה. תיארתי בהרחבה בשבוע שעבר את האלימות שספגנו אני ומפגינים נוספים במוצאי השבת שעברה. הגשנו תלונות במשטרה ואף בוצעו מעצרים. ועדיין האלימות לא תמה.
ביום שני בשבוע שעבר אלה שתקפו אותנו ניסו לשכנע אותי בכל דרך לקיים הפגנה נוספת כדי שיוכלו להתנכל לנו ביתר שאת. משלא עלה בידם, הוציאו פלייר והודיעו על הפגנה נגד המהפכה המשפטית, הם שלחו את הפלייר בקבוצות המפגינים באזורנו וניסו לפתות אנשים להגיע.
צילום: בעידן החדש – הימין זוכר הכל, והוא יסגור את החשבוןבנס גיליתי זאת, וכשהבנתי שאיש מחבריי המארגנים לא עומד מאחורי הפלייר הזה, הודענו לכולם שמדובר בהונאה והזהרנו לא להגיע. כשהבינו התוקפים שהמלכודת לא צלחה, נאלצו לשנות את תכניתם:הם הקימו מחסום בצומת עין חרוד, והעוברים ושבים נדרשו להראות תעודת זהות.
אם הם תושבי בית שאן- אפשרו להם לעבור. אך אם מדובר בקיבוצניקים, רחמנא ליצלן, עיכבו אותם, ירקו עליהם, לעגו להם באמירות מיניות בוטות ומזלזלות ואיימו בזריקת אבנים. הגדילו לעשות כשאדם מבוגר שיצא מרכבו וביקש להבין מה פשר העיכוב, נדרש לומר שבן גביר הגבר, שביבי הוא ראש הממשלה הכי טוב ושהוא בעד הרפורמה, כתנאי להמשיך מעבר בדרך.
במשך כחמש שעות המחסום התקיים. הם הבעירו מדורה גדולה באמצע הצומת המרכזי, והמשטרה הכילה את האירוע ולא מנעה את הפגיעה הקשה בעוברים ושבים. מיותר לציין שאף מכתזית לא הגיעה לפנות אותם.
רק לאחר שהאירועים שתועדו פורסמו בכלי תקשורת רבים, בוצעו מעצרים וביום חמישי האחרון, כשהפוגעים ניסו לפגוע שוב במרקם החיים ולבצע חסימות וסלקציה בדרך, המשטרה היתה ערוכה הפעם ומנעה זאת מהם.במצב כזה, כשהאזור בו אני חיה עובר תקיפות אלימות שכאלה, אילו היינו מפסיקים להפגין, זה עלול היה להתפרש ככניעה לכוחנות.
לכן אין ברירה. גם בתקופת החגים, עלינו להמשיך להיאבק למען מדינתנו. רק לאחר שנבטיח שתהיה חוקה במדינת ישראל, אפשר יהיה לחזור לחיי שגרה. עד אז אני מרגישה שקבלתי צו שמונה. אני מגוייסת למען המדינה שלי, כדי להבטיח שהיא תישאר מדינה דמוקרטית ויישמרו זכויות האדם. כל אדם.
תגובות