בבית הספר סיפרו לי שישראל היא דמוקרטיה. אמרו, שברגע שאגיע לגיל 18 אוכל ללכת לקלפי ולהשפיע על עתיד המדינה, אופייה ומטרותיה. האמנתי, הלכתי להצביע בחפץ לב, כמות מכובדת של פעמים. חשבתי על הדברים, ניסיתי לשכנע. ניסיתי להסביר, לגרום לאנשים להצביע לזה במקום להוא. בתמימותי חשבתי שאם רק אשכנע מספיק אנשים להצביע נכון, אוכל לקדם את המדיניות שאני מאמין בה. חשבתי שאם רק אצליח להשיג את הרוב הנדרש בכנסת, נציגיי יוכלו לפעול ולקדם את הדברים בהם אני דוגל.

משחקים בדמוקרטיה, רק עד שבית המשפט סבור שהגזמנו

גדלתי מעט. אמנם הצבעתי רק 4 או 5 פעמים (מי זוכר), אבל די היה בכך כדי להבהיר לי שטעיתי. מסתבר ששכחו לספר לי ששדה ההכרעה האמיתי של סוגיות הליבה של החברה הישראלית הוא בית המשפט. בתמימותי שהיא מוטיב חוזר כנראה, חשבתי שבתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, אמונים על יישום החוק ופירושו. כמו בכל מדינה דמוקרטית. אך במהרה התחוור לי כי בישראל הומצאה שיטה חדשה. שיטה בה הצבעה בקלפי היא משחק ילדים נחמד בו אנו משחקים כל כמה שנים. משחק בו מותר לנו לצבוע, אבל רק את הציורים אותם קיבלנו מראש. משחק בו אנו משחקים בדמוקרטיה, אבל רק עד שבית המשפט סבור שהגזמנו.

משחק דמוקרטי עד שבית המשפט מחליט אחרת (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

ובכן, גדלתי שוב. וכאדם התמים שאני, שינסתי מותניים על מנת לפתור את הבעיה. הלכתי ללמוד משפטים. חקרתי, שכנעתי, הסברתי ולבסוף הצלחתי. השגתי רוב. בחרתי 64 חברי כנסת על מנת להסדיר את היחסים בין הרשויות, לתקן את המקולקל ולהפסיק את המשחק. הפעם, חשבתי, אוכל להשפיע באמת.

ההצבעה בקלפי שייכת לדורות תמימים יותר. השיטה החדשה – לשרוף את איילון

מדורות באיילון (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

אולם שוב, גיליתי כי שכחו לספר לי כמה דברים נוספים. שכחו לספר לי שכדי לקדם מדיניות שכזו, צריך להדליק מדורות באיילון ולסרב למילואים. שכחו לספר לי שצריך לחסום כבישים, לזרוק חפצים או להרביץ לשוטרים. שכחו לספר לי שצריך לשקר וללכלך על המדינה בעולם. גם לא סיפרו שצריך לאיים, להזיק, להשחית ולהקיז דם.

כעת אני כבר לא תמים. אני מבין הכול. ההצבעה בקלפי שייכת לדורות תמימים יותר. דורות שלא שכחו לספר לי איפה שולחן קבלת ההחלטות, אלא פשוט לא ידעו. בקרוב אני מניח, אגדל עוד קצת. וגם אם לא אצליח לשנות את דרך קבלת ההחלטות כרגע, לפחות כולם יידעו. עידן התמימות חלף.