לפני כשש שנים, תומר גבר (28) נסע לשליחות באורוגוואי כבחור רווק מטעם "תורה מציון". כשחזר לארץ הוא המשיך לשמור על קשר עם חבריו החדשים מהקהילה היהודית במונטווידאו, ולא חשב שיחזור לשם שוב.

עד שהגיע הטלפון. מעברה השני של השיחה היה רב קהילת יבנה באורוגוואי, שהציע לתומר לחזור לקהילה ולהגיע עם אביה (27), עמיחי- ציון (3) ולביא (1) לשליחות משפחתית.

"היינו בצומת בחיים בה היינו צריכים לקבל החלטות לגביי המשך החיים, העבודה, המגורים", מספרים תומר ואביה. "ברגע שהחלטנו ללכת על זה התחברנו כמובן לתורה מציון כדי שנוכל לצאת מוכנים עם כל הכלים והתמיכה שאפשר לקבל".

תומר עזב את עבודתו כאח במחלקה פנימית, אביה עזבה את עבודתה במסגרות שונות של הוראה, וביחד הם ארזו את הבית בגדרה ועברו לאורוגוואי לשנתיים הקרובות.

איך נראית השגרה שלכם בשליחות?

"כרגע שנינו מלמדים בבתי הספר היהודיים, תומר מלמד בתיכון ואני ביסודי. הילדים שלנו נמצאים בגן של הקהילה, יש להם חברים חדשים והם רוכשים את השפה. בערבים תומר לוקח חלק בפרוייקט "עולמי"- בו הוא מלווה קבוצה של סטודנטים ומקרב אותם לעם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל".

,בסופי השבוע אנחנו מארחים אנשים מהקהילה לסעודות שבת בשאיפה לתת חוויה יהודית וישראלית. השבתות האלה מקרבות ומחברות מאוד לקהילה, ואנחנו אוהבים את המפגשים האלה מאוד".

הקהילה גדולה?

"באורוגוואי יש בערך עשרת אלפים יהודים. לא כולם נמצאים בקהילה באופן שוטף, אבל בחגים אפשר לראות את הקהילה בשיא תפארתה".

עם מי תחגגו את חג הפסח?

"מחוץ לארץ ישראל חוגגים פעמיים כל ערב חג. אז בערב חג הראשון נארח בביתנו בעזרת ה', ובערב השני נעשה את ליל הסדר עם הקהילה".

אתם עושים משהו שונה לקראת החג, משהו שלא הייתם עושים לפני בארץ?

"בימים האלה אנחנו "אוספים" משלוחים מישראל עם מוצרים כשרים לפסח שיעזרו לנו להתכונן לחג , כי באורוגוואי אין כמעט מוצרים כשרים לפסח. וכמובן – נערכים לאירוח. בישראל תמיד התארחנו, ולא אירחנו".

"והדבר הכי חשוב: לומדים הלכתית דברים שבישראל הם "רגילים" או שיש מי שאחראי עליהם, ופה כל אחד מהשליחים נהיה מקור הידע והאחריות פתאום".

חג הפסח הוא חג החירות, שמספר על המסע של עם ישראל לארץ ישראל. איך זה מרגיש לחגוג אותו בגולה?

"מבלבל וקצת מוזר", הם מודים. "זה מזכיר לנו מנהג משפחתי מתוק"  בליל הסדר כל הילדים הקטנים יוצאים מהבית, מתלבשים בטליתות ומתחפשים לעמ"י במדבר, הם דופקים בדלת ואז מתנהלת ההצגה בין הילדים למבוגרים: מי אתם? אנחנו עם ישראל. מאיפה באתם? ממצרים, ולאיפה אתם הולכים? לארץ ישראל, ואז כולם שרים 'לשנה הבאה בירושלים'".

"מה שמרגש אותנו, זה לחשוב שמספיק שבסביבה שלנו יישב לפחות אדם אחד שישמע את המילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", יהרהר בגלות שלנו ממצרים ועד היום ואז יחליט לעשות עלייה ובערב פסח הבא ישב סביב שולחן החג בארץ ישראל – וככה, אנחנו את שלנו עשינו".

למה אתם הכי מתגעגעים בארץ?

"להכל.. למשפחה, לחברים, לירושלים, לשפה, ולאוכל".

מה תיקחו אתכם לחיים השגרתיים כשתחזרו הביתה?

"לארח. כזוג צעיר היינו מארחים, אבל לא בתדירות הזאת וכל אירוח היה עניין. פה למדנו לשחרר, שבתות של 20 איש זה דבר מאוד שגרתי וכיף".

דברים שיש רק שם ואין בארץ?

"Tranquilo. נחת. האופי של האנשים פה הוא אחר, הכל פה רגוע אין לחץ לכולם יש זמן. התמונה שהכי מאפיינת את האורוגוואשים זה לשבת עם מאטה (משקה לאומי) על הטיילת בלי לעשות כלום. יש פה אנרגיה אחרת ממה שיש בישראל. זה לטוב ולרע, לפעמים הפלפל של הארץ חסר לנו".

מה האוכל המקומי הכי טעים?

"בדרום אמריקה מאוד אוהבים בשר, אז האוכל הכי טוב פה הוא בשר טוב איכותי על האש. בשר, וכל קינוח שיש בו ריבת חלב, כמובן לא ביחד!".

איזו עצה תתנו למשפחה שגם רוצה לאזור אומץ ולצאת לשליחות?

"לפני שיצאנו לשליחות דיברנו עם הרבה אנשים, ואשה חכמה וטובה אחת אמרה לנו שכל יהודי צריך לדעת איך חיים יהודי הגולה. חלק מהעם שלנו חווה את היהדות שלו אחרת מאתנו, אז אנחנו בחרנו לצאת מהבועה שלנו לשנתיים כדי לחוות וכדי לחזק במקום שבו יש לנו את היכולת".

"אז העצה שלנו היא, לצאת רגע מאזור הנוחות ולתת למען עם ישראל, ותמיד לזכור שזה זמני. וכמובן לזכור ששליחות זו חוויה מאוד משמעותית שאחריה אנחנו מקווים שנהיה חכמים יותר, טובים יותר ואוהבי ישראל הרבה יותר".