חודשיים אל תוך הכאוס הציבורי, הוויכוחים על הרפורמה המשפטית יצאו כבר מהשדה המשפטי וחצו אל מעבר הגבולות של הדיון הפוליטי.
מה שהחל כמחאה נגד התוכנית שיריב לוין הציג סביב השינויים הדרושים במערכת המשפט, התדרדר תוך שבועות בודדים למלחמת כל בכל, וחשפה את הפחדים הכי גדולים בחברה הישראלית.
כבר ברור ההפגנות כעת הם לא נגד הרפורמה ולא סביב יכולת להגיע לפשרה כזו או אחרת, ובכלל לא בטוח שמדינת ישראל תוכל לחזור למה שהייתה לפני חודש ינואר.
כשמקשיבים למוחים, קוראים את השלטים ומתעמקים באיומים שלהם – מבינים שהציבור החילוני והליברלי מבועת מהעתיד. בצדק או לא, החששות שלו מפני מדינה עם רוב דתי וחרדי, כזה שמאיים עם האופי הדמוקרטי של ישראל, נוכח בלב הזעקה הציבורית.
מנגד, המחנה הלאומי מרגיש שכבר לא משנה מה תהיינה תוצאת הבחירות, אין לו השפעה אמיתית על קבלת ההחלטות וישראל היא "דמוקרטית" רק כשזה משרת את השמאל. במצב כזה, גם "ריכוך" הרפורמה עשוי להוות בעבורם פגיעה קשה באמון שנותר.
גם בלי הרפורמה, הקואליציה הימנית והדתית ביותר בהיסטוריה העירה את התרדמת הליברלית, עם הצעות חוק מוטרפות וקיצוניות, וכאשר ברקע הדמוגרפיה נוטה לכיוון ברור, מבחינתם העתיד נראה שחור.
סוגיות כמו זכויות נשים, עקרון השוויון בנטל בשירות הצבאי ובהשתתפות בשוק העבודה, והיצמדות לעקרונות דמוקרטיים של שמירה על המיעוטים תופסים את סדר היום, ולא בכדי.
במשך 75 שנים האיזון החברתי העדין התערער כמה פעמים, אירועי הרפורמה המשפטית מציבים מראה קשה בפני היכולת להמשיך לחיות יחד, כשהחברה הישראלית מתפצלת לתתי-קבוצות.
נתניהו: 'סוף סוף האופוזיציה מודה שיש צורך ברפורמה'
לאן פניה של ישראל?
לקואליציה יש אמנם רוב פרלמנטרי ברור, אבל קשה להתעלם מכך שמוקדי הכוח החברתיים והכלכליים נמצאים בצד הנגדי. לא, זה לא אומר שיש אזרחים "ששווים יותר", אבל זה כן מבהיר את יחסי הכוחות בחברה הישראלית.
המשבר החוקתי שנוצר מחדד שאלות שיותר מידי שנים נדחקו לפינה – לאן ישראל צועדת בשנתה ה-75 ואיך היא תיראה בעתיד הקרוב והרחוק?
כמה עוד היא תוכל להתבסס על קבוצה הולכת ופוחתת של משרתים בנטל הצבאי, משלמים מיסים ושדוגלים בזכויות אדם ליברליות, והאם הדמוגרפיה תנצח את הדמוקרטיה.
רוטמן ולוין לא האמינו לפני חודשיים שזה יהיה המחיר החברתי ושהם יצליחו לעורר את העצבים הכי רופפים, ובכך לערער את הדבק החברתי העדין שאיכשהו חיבר את אזרחי מדינת ישראל.
חוסר האמון שמתנגדי הממשלה מביעים הוא אדיר, וזה כבר לא קשור לשאלה הניצחת "ביבי/רק לא ביבי".
אישי ציבור מהימין קוראים לאמץ את מתווה הנשיא
בלי כוונה או תכנון מקדים, ישראל נמצאת בצומת דרכים קריטי – והטרגדיה היא ששני הצדדים אין תשובות טובות לפתרון לסיטואציה שנוצרה.
זה כנראה מחיר ההדחקה, וכעת, כשזה לקראת פיצוץ, התוצאה עלולה להיות קשה מידי.
תגובות
בסופו של דבר זה נראה כמו מאבק עדתי-דתי ג