באמת שהיה לי כבר טור אחר מוכן. (באמת! תשאלו את הדסקטופ שלי) אבל נדמה לי שאי אפשר להתעלם ממה שקורה פה בחוץ. כלומר בפנים. עמוק בפנים. אולי זה רק אני, ועולם הדימויים שלי, אבל נדמה לי שיש פה סיפור קלאסי של זוגיות ארוכת שנים שפשוט לא עובדת. טוב, "לא עובדת" זה אנדרסטייטמנט. כל התקשורת בין הצדדים היא שיח של חרשים. כל צד נמצא בתדר ובערוץ אחר לגמרי (ואני לא מתכוון בהכרח ל-12 ו-14).

האם שני חלקי העם עומדים בפני גירושים? באמת אין דרך לפתור את זה? הריב רק הולך והופך קשה יותר ויותר.

הרי ברור לכל בר דעת (אגב הביטוי "כל בר דעת", חייב לעצור רגע לסיפור: פעם מזמן, הייתי בישיבה רבת משתתפים, וסמנכ"לית של ארגון גדול חזרה ואמרה לאורך הפגישה: "הרי כל בר מינן יודע שזה לא הגיוני"… (אופס!!!) מצד אחד אני מאד רוצה לתקן אותה בטעות המקברית שלה, ומצד שני, האם מתאים לתקן סמנכ"ל של מותג מול כ״כ הרבה אנשים?? לשאלתכם – לא הערתי).

אז אם נחזור לנושא של השיעור, ברור לכל בר דעת (ואולי גם כל בר מינן) שאם כל צד יתבצר בדעתו, אין שום סיכוי לזוגיות טובה. נכון, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, הסיכוי שתהיה הרמוניה קטן מאד. בני זוג לא תמיד מסכימים על הכל.ליתר דיוק, לרוב הם לא מסכימים על הרבה מאד דברים. וזה בסדר.אבל כשלא מלבנים את הדברים, המצד מתדרדר וזה יכול להיות מאד לא נעים. אולי לא יוצאים להפגנות ברחובות זה מול זו, אבל לגמרי כן מפגינים: ייאוש, אדישות, מרירות, לפעמים גרוע מכך.

צעירים שרים ומתפללים ליד איכילוב (באדיבות יורם לוי)

אז מה? מתגרשים? הולכים למלחמה? מביאים עורכי דין? האם באמת העם ניסה הכל? לצד כל הפגנות ענק של רגשות, נדמה לי שטיפול זוגי עם מטפל מומלץ, יהיה יעיל יותר. מניסיוני העשיר של 4 טיפולים זוגיים, במשך למעלה מעשור(יש לי יותר דיפלומות של ״בוגר טיפול זוגי״ מאשר לרבים מבוגרי הארווארד). אני יכול להמליץ על כמה שיטות להרגיע קצת את המתח מסביב.

למשל בואו ננסה ללכת על מחוות אחד כלפי השני בלי לצפות לאיזושהי תמורה.דוגמא: אם הכיור עמוס כלים, גם אם חוזרים מהעבודה מאוחר, פשוט להתחיל לשטוף את הכלים, להפעיל מדיח, לרוקן אותו, וכל זה מבלי להגיד: ״איזה תותח אני, תראי איך פיניתי את כל הכיור״ אם ממש רוצים תשומת לב אפשר לשיר לה כשהיא נכנסת הביתה: ״הלא לכל שירייך אני כיור…״. או אם אתם פחות בעניין של פואטיקה ויותר ריאלים, אתם יכולים לספר לה על ״חוק הכלים השטופים״

או אם אתם חוזרים הביתה עייפים ורעבים ואין כלום לאכול במקום להתבאס, להתעצבן, להתחרפן, ועוד מילים שמתחילות ב-״להת…״אפשר פשוט לקחת נשימה או סתם לנשום (הזול מביניהם), ולהבין שאם אתם עייפים ורעבים אז גם היא, ולהתקשר אליה ולשאול: ״תגידי חמודה, את בטח רעבה, מה להכין לך?״תראו כמה פלאים זה יכול לעשות לפחות לטווח קצר במערכת היחסים.

בסדר בסדר, יש גם הבדלים בין שני חלקי הזוג לבין שני חלקי העם.אופציית הגירושים הרבה פחות מומלצת. מזכיר שהיא מומשה פעמים ספורות בהיסטוריה שלנו, וזה לא נגמר טוב. אולי אף צד לא שילם מזונות למשנהו אבל כולנו שילמנו על זה ביוקר בהרבה מאד שנים של גלות ופירוד.

אז אחרי כל האנלוגיות, המטאפורות, הדימויים, והמשלים, מה אני אומר פה בעצם? מה אפשר לעשות עם המצב הקשה הזה? והאם יש סיכוי לאהבה? (שם של ״בסט סלר״ שנמצא בכל ספריה של מטפל זוגי/ת)

אז אתמול בלילה נסעתי לאיכילוב לבקר חבר אהוב, שאחיו נפצע אנוש בפיגוע בדיזינגוף. ישבנו במסדרון ליד טיפול נמרץ. ובעודנו יושבים יחד עם חברים קרובים שלו, הגיעו לעודד את המשפחה, נדב, הקצין שנפצע קשה בפיגוע בעיר דוד,עם אביו, אמו ואחיו.נפלה בחלקי הזכות לנגן לנדב כשהיה עדיין מורדם מונשם בטיפול נמרץ שערי צדק. המפגש בין שתי המשפחות היה בעיני רגע מכונן מלא בחסד, אהבה וחיבור. כעבור שעה בדרך הביתה, יצאתי מהלובי של בניין האשפוז באיכילוב,ומול עיני התגלה מראה מפעים לב:חבורה של עשרות וצעירות וצעירים, תיכוניסטים, יושבים במעגל, חמושים בגיטרות, דרבוקות, שרים מכל לב שירי ארץ ישראל, אריק איינשטיין, חנן בן ארי וקרליבך,תחת כיפת השמיים, שמי ארץ ישראל היפה.

באמצע היו פרושים דגלי ישראל, ובריסטול עם שמות הפצועים ושמות אמותיהם.בחור צעיר הציע לי צמיד כחול שחור עליו כתוב:״אני אחיך אל תשכח, יש תקווה זמן לאהבה״ עם אייקון של לב בין המילים.גם זו הפגנה. הפגנה מתוקה של אהבה, תום, תפילה וכמיהה.זוכרים שכתבתי קודם על המחוות הקטנות? כאלה שבאות בלי להתחשבן עם בן הזוג?בדרך הביתה, למרות שהייתי רעב, הדבר שניגבתי לא היה חומוס, אלא דמעות.הטיפול הזוגי התחיל.הוא מתחיל בנגינה בבית חולים, במעגלי שיח שהולכים ומתרחבים לאלפי אנשים,בתנועות כמו ״הרבעון הרביעי״ (מי שעוד לא שמע שיחפש ברשת) ועוד.

אולי אני נאיבי אבל אני באמת מאמין בכל ליבי, שאם את כל האנרגיה ששני הצדדים מגייסים לטובת הפגנות, חסימות כבישים מחד,ודהירה קדימה לחוקק חוקים מבלי לראות את האחר ולהתחשב בדאגתו הכנה ומההשלכות של התוצאות. ואת כל האנרגיות שמייצרות אמירות אומללות כנגד מלח הארץ, הטייסים, המילואימניקים ואחרים המסכנים את חייהם למען ביטחון המדינה, נכוון למעשים טובים, ומחוות של אחים, משהו באנרגיה כבר יקרה.אל תגידו לי ״זה לא קשור, אפשר גם וגם״לא, אי אפשר במקביל לייצר כעס והתרסה כלפי הצד השני (כמו בנישואים) בצהריים,ובערב לצפות שיקרו מחוות של אהבה. זה לא הולך יחד.אפשר להמשיך עם האמת של כל אחד מהצדדים,רק להוריד להבות ואנרגיות.ואני בעד הפגנות.בעיקר הפגנת אמפטיה, הפגנת סולידריות, הפגנת רגישות.

ואם מתגרשים בסוף, לפחות לא לעשות את זה בכסח מכוער עם עורכי דין (או עורכי חדשות) שמלבים את האש כדי להרוויח עוד כסף (או רייטינג).

מבקש להתפלל מכל לב לרפואת אור בן נטלי שזקוק לנס.

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.