יהודה גזבר, סופר ובן דודם של הלל ויגל יניב הי"ד שנרצחו אמש בפיגוע בכביש חווארה, הספיד היום (שני) את מותם של בני משפחתו. בפוסט שכתב בפייסבוק סיפר על הפגישה האחרונה שלו עם שני הנערים ועל יחסיו איתם.

הפוסט המלא של גזבר:

הפעם האחרונה שראיתי את הלל הייתה לפני שבועיים, באלון מורה. דיברנו על יין (נפגשנו ביקב כביר, בכל זאת), וקצת על הישיבה, ועל מה עכשיו ולאן הולכים, ועל כל השיחה שרתה איזו בת צחוק ונושלנטיות שאפיינה אותו תמיד. מה הבעיה, הוא אמר. מה הבעיה, אני אקח לך ארגז יין, תוכל לבדוק. משך בכתפיו כאילו זה עניין של מה בכך. שום דבר לא היה בעיה בשבילו. ילד של הרי השומרון, עם אידיאלים גדולים, כתפיים רחבות ובלי פחד.

את יגל ראיתי לפני יותר זמן, לא זוכר כמה בדיוק. חצי שנה אולי. דיברנו בכמה מילים על הגיוס המתקרב. היה לו חיוך חצי ממזרי, חצי ביישן. הוא רצה לעשות שירות משמעותי, רצה גם ללמוד. לא היו לי עצות יותר מדי טובות בשבילו, וידעתי שהוא לא צריך. שהוא מאלה שסוללים את הדרך שלהם בעצמם. הוא היה ילד רגיש, אכפתי, אוהב.

שניהם תולדה של הבית בו גדלו, ההורים שלהם. אנשים טובי לב, אוהבי אדם, אכפתיים, שמחים תמיד. דוד שלי, שלום, הוא המורה העדין ובעל הלב הגדול ביותר שיש. אף פעם לא נחרץ מדי, תמיד מתעניין בשלומך, תמיד אוהב. אסתי, דודה שלי, היא אישה מאלו שמסוגלות לשאת את העולם על כתפיהן ועדיין יישאר לה מקום בכתף השנייה. שמעתם אותה אתמול, אתם יודעים את זה. זה בית של אור ושל טוב, של גמילות חסדים ושל אכפתיות.

אין לי הרבה מילים הבוקר. כל הלילה בכיתי, ותכף הלוויה. רק רציתי שתדעו מה איבדנו, איזה דבר איבדנו, חור נפער בלב שלנו ואין, אין איך להינחם.