שני אחים עלו בסערה השמימה, ארץ, תעשי טובה, אל תכסי דמם.

קורע את הלב והנשמה, שתי נשמות טהורות נוספות עלו השמימה במלחמה האינסופית על הקיום שלנו.

הלל ויגל יניב (צילום: באדיבות המשפחה)

נשאר לנו רק ללקק את הפצעים ולחכות לקרע הבא בחולצתה של המולדת. מולדתו של העם החפץ חיים.

ובצד השני ילדים בני שש עם מגשי ממתקים, ילדים מתוקים עם חיוך מאוזן לאוזן, נשמות טהורות שבאמת שמחות מכל הלב על רצח נוראי, על דם שניגר ברחוב שלהם וצובע את השביל שהולכים בו לגן באדום עמוק וכאוב. גאווה ממלאת את הגוף הקטן, הגב זקוף, העיניים בורקות, זה השכן שלנו שכרה בור ללא תחתית בחיים של עוד משפחה יהודית.

גם הוא פעם עמד פה כמונו וחילק כנאפה מתוקה עם מי ורדים לכולם כולם, כל הכפר גאה בו!

חגיגות בעזה אחרי הפיגוע בנווה יעקב (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)

ויש אמא עצובה עד מאוד שמתוך תהום נשמתה מבקשת להוסיף תורה, להוסיף אור בעולם שהחשיך.

כפר שלם שלח מחבל, לא אתמול, לא, במשך הרבה שנים הכפר הזה שלח את המחבל הזה, עוד מאז שהוא היה ילד וחילק ממתקים בעצמו ברחוב. בחינוך למוות ולרצח, בהפיכתו של כל מחבל לגיבור לאומי, בשלטי רחוב עם תמונות המחבלים, בגאווה חד משמעית וקולקטיבית.

ואנחנו ההו כה חפצי חיים, מתמגנים מהגיבור הלאומי הבא, מתחזקים צה"ל, שולחים ילדים לדרך בנשיקה ופוגשים אותם עם דמעה.

צריך להודות באמת, השיטה לא עובדת, אנחנו מתים, בלי הפסקה. וגופי הביטחון לא מסוגלים לספק בטחון אמיתי למשפחה שמתנדנדת על נדנדה בגינה שטופת השמש שלהם ביצהר/הר ברכה/בית אל/אלעזר/סוסיא, וכמו שראינו לצערנו לא לפני הרבה זמן – גם עמוק בתוך תל אביב.

ולמה השיטה לא עובדת?

כי אנחנו לעולם לא נתפוס כמה כדאי לצאת ולהיות מחבל, איזה כבוד זה למשפחה, לכפר, לעם הפלסטיני. וכמה הכבוד חשוב בתרבות הזאת. חוץ מזה שהמשפחה קשת היום שלו תזכה במשכורת מצוינת לכל חייהם מאותם אלה שאנחנו מדברים איתם באותם רגעים ממש בירדן.

וזה לא יפסק, כי הכפר ישלח עוד ועוד מבניו – שאת רובם צה"ל הטוב יעצור – ופה ושם אחד או שניים יצליחו ויעלו אל הפודיום הפלסטיני עם שטיח אדום עמוק מדם נשמות טהורות וטובות.

ובחוזה בין המדינה לאזרחיה – אתם תשלמו מיסים ותקשיבו לחוק, ואנחנו נדאג לביטחונכם – המדינה מפרה את החוזה מול המתיישבים פעם אחר פעם. הפרה כואבת מאוד, הפרה מדממת וקשה.

ומה שקרה אתמול בערב קרה כי כבר לא היה אפשר יותר לסבול את זה. והכפר הקולקטיבי ששלח באופן קולקטיבי ושמח באופן קולקטיבי, גם נכווה באופן קולקטיבי.

חווארה אחרי אירועי הלילה (צילום: חיים גולדברג)

שיהיה ברור – אנחנו עם חפץ חיים, לא פוגעים בחפים מפשע, לא ילדים במיטותיהם ולא זקנים ונשים שלא פגעו באף אחד.

וגם לא גברים גדולים ומסוקסים כל עוד הם חפים מכל פשע.

ולא תמצאו אדם אחד ביצהר שחושב אחרת.

צריך להבין שהמחבל הזה הוא לא אדם פרטי, הוא כפר שלם שהלך ורצח והתבטא בגוף אחד. ועדיין לא נכון לפגוע באף אדם שלא עשה את זה בגופו.

אני לא יודע מה קרה אתמול בפרטים, ואני מצר על כל אדם שנפגע.

אבל ההרתעה חשובה, ואם המחיר הוא כמה מכוניות שרופות במגרש גרוטאות ולילה מפחיד באיזה כפר עוין וככה אולי תצמח ההבנה של הכפר שכולו יכווה בכל פעם מחדש, וזה אולי יציל ילד טהור עיניים אחד.

אז ילד טהור עיניים ששווה הרבה יותר משלוותם של אלה ששלחו את רוצחיו.

הרי עם חפץ חיים אנחנו לא?

 

יוני מאיר הוא עורך הדיגיטל של סרוגים ותושב תקוע