כמי שמשתתף בהפגנות השמאל, אשתף את רגשותיי מלב המחאה. התחושה הראשונה היא, שאני יחד עם העם האמיתי של מדינת ישראל. אלה שהם מייסדי המדינה, או לפחות מחזיקים את המדינה.

זו כשלעצמה תחושה מרוממת. לראות רבים כל כך מישראל היפה. זו של פעם. לפני שהלאומנים, הכהניסטים והקנאים הדתיים והחרדים השתלטו על המדינה. אלה ששייכותם למדינה רופסת. חלק גדול מהם אפילו לא שרתו בצבא. להיות שם זה נותן תקווה. האופטימיות מזהירה בינות לדגלי ישראל המתנפנפים.

המחשבה הראשונה היא, שעומדים שם בני דור הנפילים, הענקים, בעוד שבשלטון מצויים הננסים שרוכבים על כתפי הענקים האלה ועוד בועטים בהם ברגליהם. כי מי שנמצא בהפגנות, הם מחזיקי המדינה ובוניה. הם המדענים, הם הרופאים, הם המהנדסים, הם אנשי ההייטק, הם האדריכלים, הם הטייסים, הם התעשיינים, כל מה שעושה מדינה למדינה.

והזעקה 'בושה' נשמעת שם מסוף העולם ועד סופו. כדי שגם העולם ישמע על בושתם של מייסדי המדינה, ביחס למי שהשתלט עליה. בושה על ההפיכה המשפטית לפיה בית המשפט העליון יהיה סניף של חברי מרכז הליכוד. בושה על זכויות אדם ומיעוטים שלא יהיה מי שיגן עליהם. בושה על אזרוח המנהל האזרחי והכשרת מאחזים בלתי חוקיים, שמשמעו סיפוח השטחים על מיליוני הפלסטינים, והפיכת לחוטבי עצים ושואבי מים. בושה על האפרטהייד המתוכנן הזה.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

בושה על רמיסת כל ערך של מגילת העצמאות. אין צדק. אין שוויון. אין חירות. בושה על כך שהימין שכח מה זה להיות יהודי, שהרי המוסר היהודי גלום בערכיה של מגילת העצמאות.

ישתיקו הקלטות של עיתונאים. תהיה אפליה בבתי מלון ובבתי חולים. בושה. בושה על הכפייה הדתית. על חוק החמץ שבפתח. על הדרת נשים בכותל ומעצר של מי שאינה צנועה. בושה על השלב הבא שבוודאי יהיה איסור על נשים להיכנס בנידתן לכותל או ללא כיסוי ראש, אלא באישור של ש"ס. בושה על הרחבת סמכויות בתי הדין, שאז יכריחו בכל חוזה להפוך אותם לבוררים.

בושה על חילול השם של ממשלה שנתפסת כלאומנית קיצונית, ועוד שרוב מכרעי של אלה הם חובשי כיפות שחורות או סרוגות. בושה ששרים מוחרמים על ידי דיפלומטים מכל העולם. בושה שמאבדים את ידידותה האמיתית של ארצות הברית. בושה שמחריבים את הכלכלה. בושה שגורמים לשסע בעם, שלא היה כדוגמתו. בושה שהופכים אותנו מצורעים ושנואים בעולם.

בושה שבכנסת ישראל יש שמונה עשר מנדטים שלא מציינים את יום העצמאות ואפילו לא את יום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל הם מצביעים להוציא בנים של אחרים למלחמה. בושה שמשנים חוקה, רק כחוק פרסונלי לאפשר לדרעי להיות שר. בושה שכל כך הרבה מנציגי הממשלה וחברי כנסת, הם עבריינים לשעבר ונאשמים בהווה.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

כל הבושות האלה מוגדרות איך שתרצו, אבל זה לא דמוקרטיה. זו הסיבה שכדאי להיות בהפגנות, רק כדי לחוש את העם האמיתי. כדי לצעוק בושה. כדי לדעת איפה היינו באותו היום. רק כדי לא לאבד תקווה. רק כדי לדעת שהאופטימיות יכולה עדיין להיות זוהרת.