בימים האחרונים פרשייה חדשה מבית היוצר של הציונות הדתית מעוררת סערה רבתי, ובניסוח מוזר של אחת הכותבות הנה לפנינו 'מפגן מאחד' של קצוות בחברה, איש תקשורת דתי מוערך חשף קבל עם ועדה את נטייתו המינית.

גילוי נאות, התלבטתי רבות אם להתייחס למהומה זאת, הרי מה שאכתוב ישמע פחות מלבב ופופולרי בשיח המצוי, אך היות ואחד מגדולי תלמידי החכמים עודדני להשמיע קול ברור וצלול, נעניתי.

איני מכיר את הכותב מקרוב, אך מתוך הדברים שכתב עולה שהוא התייסר לא מעט שנים סביב זהותו המינית וניכר שהוא ניסה ורצה אחרת, ועל נטייתו בוודאי שלא ניתן לשפוט או לבקר אותו ואין לנו אלא להתפלל עבורו ועבורנו: 'ורחמיו על כל מעשיו', אך כמובן לא נוכל להסכים עם בחירות הנוגדות את ההלכה המסורה לנו, ו'זאת התורה לא תהא מוחלפת' כפי שכתב רבנו הרמב"ם.

כמי שמלווה שנים רבות מאותגרי זהות מינית אני יודע ומכיר מקרוב את הקושי, הכאב והסבל העוברים עליהם, איש לא היה חפץ להיות במקומם. ולכן דבריי להלן אינם נסובים על האיש, הוא לא העניין אלא הוא תוצר של סיפור יותר רחב ומורכב בו אנו נמצאים בשנים האחרונות.

כאבי על הרוח הרעה והכאוס בו נתונה החברה ובכללה הדתית בשנים האחרונות. אין ספק שדבריו של הנ"ל נכתבו מתוך תסכול, כאב ובעיקר אובדן הרצון להיות במציאות זוגית טבעית ונורמלית. כפי שציינתי פגשתי ופוגש לא מעט ממאותגרי הזהות המינית, ומתוכם גם כאלו שבסוף הקושי הכריע ובחרו להיכנס לקשר תוך מגדרי אך כולם, וממש כולם, לו הבחירה היתה פשוטה ונתונה בידיהם בקלות לא היו מהססים לבנות מערכת יחסים עם בן המין השני, אצל כולם הבחירה היא טראומה וכאב עמוק.

והנה קם בחור ומתאר את כאבו, תסכולו ואובדנו. על אף שניתן לחלוק על עצם הפרסום והשלכותיו החברתיות (ולא לכך אני נדרש בשורות אלו), הוא מספר לכולם על חלום, שאיפה, התמודדות, כאב ורצון לזוגיות למשפחה נורמלית שנגוז, וללא ספק גלום כאן שבר אישי ומשפחתי על החלום והנורמליות שכבר אולי לא יתממשו בחייו, ובמקום לכאוב את כאבו ואובדנו כולם צוהלים ושולחים לבבות, האם השתגענו?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2023-02-17 at 07.23.16

לא נוכל לברוח מהשכל הישר, האמת צריכה להיאמר: אין כאן חגיגה. יש מולנו טרגדיה עמוקה. מציאות ספוגת כאב ואובדן. הבחירה הינה ברירת מחדל נוראית גם בעולם ללא תורה, אז רבש"ע, ולשמחה מה זו עושה? מה גורם לחברה שהערכים הבסיסיים ביותר נשחקים אצלה ומגיעה לטירוף מערכות ולאובדן דרך מעין זה, לאיבוד השכל הישר ולהקרבת ערכי החיים המהותיים שהם ליבת קיומה תמורת הלכי רוח פוסטמודרניים, קיקיוניים, הדוניסטיים, נטולי זהות ושורשים? היכן קורטוב האחריות לדורות הבאים?

ולתוך החגיגה הסוריאליסטית הזאת הצטרפו אף אנשי חינוך דתיים ולדאבוננו אף רבנים, ואחד המגיבים לדברי הנ"ל הפליא לציין ברדידות אופיינית כי החשיפה הינה קידוש ה'. אני תמהה האם הדיבר הי"א בעשרת הדברות 'והכלת את רעך' גובר על הכל ומקריב הכל על מזבח הנאורות והאמפטיה הרדודה?

לצערנו יש כאן הפיכה תרבותית המרוקנת מהאדם את היכולת להתמודד לבחור ולגלות חוסן בעצמו, ומסלילה אותו לדרך ללא מוצא, כל כאב וקושי מעוגן באידאליזציה של חולשה, ועכשיו חגיגה. כדברי הביקורת החריפים של הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק על שיטת רבו (לשעבר) פרויד על הדחפים הבלתי נשלטים מהלא מודע "התיאוריה של פרויד הפכה אותו לגורם החזק ביותר בחיי הנפש. מדובר בצורך מוסרי למצוא תחליף מקובל למושג האלוהים, המשחרר את הפרט מכל אחריות".

כדי להבין את טיבו של השבר החברתי הפוקד אותנו, נעיין קמעא בדברי מרן הרב קוק זצ"ל העורך הבחנה בין תפיסת החיים הישראלית הנגזרת מהדרכתה של תורה, לבין גישת החיים של דרכי האמורי, שביטאו בליל של תרבויות העמים שחיו לצד עם ישראל: "יסוד דרך ד' הסלולה בישראל היא מילוי החובה", לחיי האדם יש יעוד ומגמה אלוקית ברורה במציאות, שעליו להשלימו ורק במילוי חובתו ימצא האדם את ערכו האמיתי ויחוש סיפוק מחייו, מאידך "דרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמה שהחיים הם מילוי חפץ, לא מילוי חובה", תנועת הנפש של דרכי האמורי מונעת ממילוי גירויי החיים האגואיסטי, הממוקד בחוויית הפרט שאינה קבועה מכיוון ש"את החפצים אפשר להחליף ע"פ השפעת חפץ יותר מלבב", החברה נשטפת ע"י גירויים בלתי פוסקים ומשתנים חליפות ומטלטלים אותה מגל עכור למשנהו.

בהמשך מסביר הרב שאף חיי המשפחה, שהינם פונקציה של צו אלוקי ומילוי של יעוד כאחריות לדורות למבנה חברתי בריא בו כל אחד ממלא את תפקידו וייעודו כזכר או נקבה, הם ורק הם הערובה לשלמות ותקינות החברה, בשונה מנורמה חברתית כמו זו הנהוגה כיום, בה אזרחי החברה נתונים לאקספרימנטים ע"י חסרי אחריות ודעת המחוללים הרס בתרבות האנושית שסופם מי ישורנו.

הרב קוק, הקדים את זמנו בכמה דורות, והצליח להאיר לנו את חשכת העידן הפרוגרסיבי ותהפוכותיו בהגדירו לנו, כי כאשר נקודת המוצא לערכי החיים נובעת ממקום אגוצנטרי פרטי ורדוד, המגייסת את הקדמה עבור מילוי התשוקות האנושיות הנמוכות אז האנושות נמצאת במסלול השמדה עצמית תהליכית ואין גורם שיעצור את הסחף לתהום מוסרית. מאידך כאשר במרכז החיים עומדת שאיפה כללית הרואה את עצמה כמחויבת לתיקון עולם ואחראית לשכלולו, העולם מתקדם לחוסנו וייעודו.

לתרבות ההכלה המקדשת את חוויית הפרט והתפיסה הקיומית הרווחת כיום אף במחיר רמיסת כל ערך, יש שורשים היסטוריים רבים. חלק מהם נובע מהלכי המחשבה שהשתרשו בבתי החינוך שלנו, לדוגמא, לאורך דורות רבים יהודי שניגש לעסוק בתורה התאמץ להבין פשרה של סוגיה והלכה על מנת להבין מה רבש"ע מבקש ממנו, אך כיום במקומות לא מעטים היחס התהפך, השיח הקיומי יצר גישה פסיכולוגיסטית המחפשת בלימוד איך אני מוצא את עצמי ואת רגשותיי ותשוקותיי ומעגנן בתוך מקורותיה של תורה. כלומר 'האני' במרכז והתורה אמורה לשרת את נטיותיי גם אם רדודות הן, אז מה הפלא כשאדם חושף את חולשתו, כאבו ותסכולו, ובמקום לחוש זעזוע מוסרי וצער, מתמלאים שמחה, כי בעצם המוסר משרת את הפרט וכשהראשון מתנגד לחוויית האדם, המוסר נדחה מפניו.

בכוונת מכוון לא נגעתי בפולמוס הטיפולי לבעלי נטיות הפוכות, להבנתי, שיח ובירור מקצועי ומטיב בסוגיית הזהות המינית צריך להיות דיסקרטי, פרסונאלי ורחוק מאור הזרקורים, מקומו בקליניקה בקשב עמוק רציני מכבד ונטול אג'נדות. הדיון הציבורי והוולגרי במיניות האדם מזהם את השיח ומשרת בעלי אג'נדות פרוגרסיביות שמטרתן 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה', גישות שהתייאשו מהאמון בטוב ובנורמלי שבאדם, ושועטות בדיקטטורה אלימה לבל יושמע קול אחר שאינו מיישר קו עם משנתן.

ברור לכל בר דעת כי לא את טובת מאותגרי הזהות המינית הם רוחשים, מבחינתם הם פונקציה ניסויית המוקרבת בשם הנאורות המדומה. סוף דבר, הסיטואציה דנן, מבטאת השתקפות עגומה של נורמה ושיח חברתי אמוציונלי ילדותי וחסר אחריות שאינו מסוגל להעפיל מעבר לכאן ועכשיו. אם חפצי חיי אמת אנו לעצמנו ולדורות הבאים, עלינו לזקק את תפיסות חיינו ולטהרן מהשטף המערבי שכמעט ולא הותיר קורטוב של שיקול דעת צלול ובריא בחברה, וללא ספק בירור תרבותי מטלטל ורחב היקף שהאנושות עוברת בדרכה לעולם מתוקן יותר, בע"ה.